הודו

כשעלית על מטוס ניסית לברוח. את יכולה לשקר לאחרים , לקרוא לזה 'טיול' או 'חופשה' להכניס את זה לעטיפה יפה ולשכנע אותם שזאת האמת. אבל אני יודעת , גם אני עמדתי שם , אמרתי יפה שלום לכולם , נתתי חיבוק פה והבטחה לשלוח תמונות שם . וברחתי. קל לשכנע את עצמך כשאת על מטוס , הכל קטן יותר, העננים במרחק נגיעה והרגע צפית במרכז עולמך הולך ומתכווץ ונעלם באופק. כשהים נפרס מכל כיוון והעננים עוטפים אותך מכל כיוון את מרגישה שהצלחת. ברחת. כל הבעיות ,הצרות , ההחלטות ,הריבים, החברים , המשפחה הכל מאחורייך . ולפנייך? לפנייך דרך חדשה. קל להעמיד פנים שהצלחת. לדמיין ששם לא יהיו בעיות או צרות, החלטות או ריבים, ששם לא תכירי חברים ותאמצי משפחה . ממה את בורחת? הרגשות שהפילו אותך פה יפילו אותך גם שם. החלומות שרדפו אותך פה ירדפו אותך גם שם . אבל הי, אני מבינה שהיית חייבת לפחות לנסות . גם את חטפת את השוק הזה כשנחתת? לבד , כל הכסף שלך עלייך בדולרים, הידיעה שהכל פה חדש ולא מוכר, כל מה שיזכיר לך את הבית ארוז במוצ'ילה שכבר עכשיו מכבידה עליך. הכל פה חדש . אולי תשאירי אותה בתא המטען של המונית. שתינו יודעות שלא תעשי את זה , למרות שברחת , את מאלה שאף פעם לא באמת משחררים. המוצ'ילה הזאת על הגב שלך ? היא פצצה מתקתקת. יש בה את כל מה שאת מאמינה שאת צריכה , גם את מה שאת יודעת עמוק בפנים שאת לא. כמו התקיות האלה בפלאפון שהיית צריכה למחוק כשהיא הפסיקה לדבר איתך . או התמונות האלה שלנצח יזכירו לך את הטעויות שלך. ההודעה הזאת ממנו ששמרת גם אחרי שזה נגמר. השיר הזה שאת לא באמת מסוגלת לשמוע יותר, אבל גם לא מסוגלת למחוק. ממש שם ליד הגרביים שהחרמת לאח שלך כי שלך לא עבות מספיק ארזת את הצרות שלך איתך. אז את עולה על מונית, יודעת שהן ירדו איתך בדלהי , שתסחבי אותן על הגב כל הטיול. את ממשיכה להעמיד פנים שברחת כי הנה, הרחות פה שונים , הקולות , הצבעים , השמות. קיבלת שם חדש , כי אצל הודים השם שלך הוא שם של בנים . למדת שפה אדום זאת רק המלצה וקיבוץ נדבות זה מקצוע פופולרי . למדת שצ'אי הולך שם כמו מים , למדת להתמקח אפילו על מים . נשאבת. אני לא מאשימה אותך , או מזהירה אותך . להישאב זה חלק מהכיף , זה אפילו תומך באשליה שלך לא ? . תחייכי כשמדברים אליך ואל תזכירי את הצרות שעומדות על קצה הלשון. תספגי את הריח ואת הקולות. אל תקשיבי להם באמת , בשביל מה ? , את לא רוצה את מה שהם מנסים למכור לך . לא מונית , לא ריקשה, לא סמים, לא צמיד , לא שרשרת , לא איפור ובהחלט לא תיק עור יפה. את עסוקה בלמכור להם, את מוכרת להם מסכה , תדמית . את כל כך הרבה יותר טובה בזה מהם , או אולי זה בגלל שאת מוכרת בחינם. העיקר שהם קונים , והם קונים . את החיוך והסיפור. בא לך מסטיק? אני יודעת שאת חייבת להתעסק במשהו כל הזמן וזה נהיה לך קצת ארוך.. אבל גם ה'טיול' שלך כזה. אחרי שהצבעים והקולות והריחות והנופים כבר לא היו חדשים ומלהיבים הם די התמזגו ברקע לא ? אולי הגיע הזמן לפתוח את המוצ'ילה..? לא ? . אז לא . אל תדאגי. הודו גדולה , אם עוד לא סיימת ללכת בה לאיבוד יש לה עוד מה להציע . טעמים , מיליון טעמים (בנינו – מיליון גוונים של חריף ). רוצי אחרי הקוף הלבן או החום. תרכבי על גמל או על פיל , על אופנוע או על טוסטוס. אני אחכה. מבטיחה. לכי לים או ליער לנהר או לאגם . אני מחכה. תברחי. זה בסדר. כולנו צריכים את זה לפעמים. גם אני ישבתי על האוטובוס שנוסע הכי רחוק והאמנתי ששם אני אמצע שקט. גם אני שכבתי בסליפר , פתחתי חלון ותהיתי מה יקרה אם אפול. גם אני עמדתי שם. בקצה של הצוק . וקפצתי . מצנחי רחיפה זה משהו מיוחד לא ? גורם לך להרגיש שאת עפה , ואם את מסוגלת לעוף שום דבר לא יכול למנוע ממך לברוח. עוד לא החלטת ממה, או לאן . זה בסדר . יש לך שעות של נסיעה בסמי סליפר להרהר בזה . אז תקשיבי לעצות של אחרים , תלכי לאן שכולם הולכים . תלכי גם לאן שלא. תעשני , לפחות פעם אחת אחרת לא באמת היית בהודו. מחניק לך ? זה העשן או האמת?. אני יודעת שאני שואלת הרבה שאלות . אני יודעת שאין לך תשובות. רק תודי שברחת. תאמיני לי, אם תתכחשי לזה עוד יהיה לך הרבה יותר קשה לחזור. בסוף, את תצטרכי לכבס את המוצ'ילה הזאת. בינתים את בטוחה. את יכולה לצעוק כשעובדים עליך להתרתח כשמעצבנים אותך ולשקר רק בשביל החוויה. מתגעגעת הביתה? קפצי לבקר בבית חב"ד , אני יודעת שאת לא דוסית. ולא באת כדי להיות מוקפת בישראלים אבל תאמיני לי . זה יעשה לך טוב. עדיין מפקפקת בי ? בסדר. אני אגלה לך מה הרגשת . נפעמת . קלעתי בול נכון? אי אפשר לא להתפעם. מכמה טוב וכמה רע עטופים ביחד. את תזדעזעי מהעוני. מהעבודות שנראות לך כמו עבדות. תקני להם אוכל , הם ייקחו אותו , כולם, מבוגרים וילדים קבצנים ועשירים כאחד. תתני סוכריה לילדה שיושבת ליד הנהר ומנפצת אבנים כל היום , ותגידי תודה שאת שיחקת לך חמש אבנים בחצר בגילה . וארטיק לילדה שמטפלת באח שלה לבד , ותגידי תודה שאמא שלך תמיד היתה שם לחבק אותך ולקנות לך מה שרצית. תסתכלי המומה בכמה כולם זקופים , יש לי תאוריה בנושא שזה קשור לעובדה שהם יושבים מלא על הרצפה . מדהים נכון? איך חוסר כל כך גדול יכול לגרום לך להיראות אצילי. מכובד. מאושר. תני מסטיק לסוכן שלובש את אותה חולצה כבר שבוע , ותגידי תודה שהמוצ'ילה שלך כל כך כבדה. אני מפריעה לך לברוח ? סליחה. לעזור במקום ? תשמעי מליון אגדות , כי כשיש מיליון אלים יש מיליון אגדות. היה היו פעם שני מלכים שהיו מכורים למשחקי הימורים , הם הימרו והימרו , הימרו על המשק שלהם , על הממלכות , על הבתים , אפילו על הנשים שלהם , היית מאמינה?. המלך שהפסיד הכל היה צריך ללכת לגור ביער ופעם ב16 שנה הם נפגשו להמר שוב. אבל מלך הוא מלך לא? אז אפילו המלך שהוגלה בנה לעצמו מקדש מרהיב חצוב באבן. אני לא כל כך טובה באגדות אה? אפשר לנסות שוב ? שמעת את האגדה על ביתו של האל שברחה מהגן שבו כלא אותה? הוא התעצבן כל כך שהוא כרת את ראשה. האם הבוכייה שכנעה אותו להחזיר אותה אז כעונש אחר הוא חיבר לה ראש של פיל במקום ראש אדם. בסיפור המקורי זה לא עונש. אבל אם זה לא עונש זה פשוט טמטום. את רוצה אגדה אופטימית יותר? זאת היתה האגדה האופטימית.. זה לא שפתחתי באגדה על המלך שבגד באשתו ולקח לו פילגש, ועל איך ביום שהאישה הראשונה גילתה היא ברחה הכי רחוק ממנו שהיא יכולה, עלתה על הגבעה הכי גבוהה בשטח ולקחה את חייה. ביום שהפילגש גילתה שהיתה לו אישה ראשונה , היא עלתה על גבעה נמוכה יותר ממש בצד השני של העיר ולקחה את חייה גם היא. המלך נשאר לבדו בעמק בין שתי הגבעות , הוא בנה שם שני מקדשים , זה בסדר, גם אני לא מבינה למה הם בנו כל כך הרבה מקדשים. תשקיע בקבר אם כבר, כמו המלך שבנה ארמון מפואר כדי שהוא ואשתו יקברו בו. קצת יקר בטאג' מהאל.. ודי מפוצץ ..אבל הי , זה 'טיול' אל תתקמצני. אני אומרת לך שזה בסדר הרבה כי אני יודעת שאת מבקשת אישור. תמיד. להכל. אני כל כך מקווה שינחם אותך שאת לא היחידה . ותאמיני או לא . יהיה בסדר גם בסוף. את תעשי קצת יוגה, קצת מדיטציה, תלמדי לנגן , תדברי עם ההיא מהחדר ליד שעברה כל כך הרבה יותר וסוחבת פחות ותגלי שיש לך את האומץ לפתוח את המוצ'ילה שלך. אז נכון שאולי לא תצליחי באמת לשחרר . אולי לא תחזרי בריאה חדשה ומשוחררת . אבל התקדמת . צעד אחרי צעד. למדת כל כך הרבה. גם דברים רעים. גם דברים שיגרמו לך לרצות לברוח גם משם . אני יודעת שזה מפתה ומפחיד. אלוהים אני יודעת כמה רצית לארוז את כל מה שהרגשת ולדחוף את זה לעטיפה יפה. לא חבל? לברוח שוב? זה די מתיש את יודעת. אולי אני לא באמת במקום לייעץ לך . אני בעצמי בורחת , בעיקר מעצמי . כי כשמפשיטים את האופי לעצמות הפשוטות שמרכיבות אותו אני בכלל לא בטוחה שאני מרוצה ממה שמצאתי. זאת הדרך שלי להגיד שאני לא מרוצה ממה שמצאתי. די מביך אה? להודות שאת לא ממש מסמפטת את עצמך. מביך כמעט כמו להמשיך לברוח. קראו לו רומאו.. לגמל שלי.. עברתי כל שלב בדרך.

כל ההקדמה הזאת נועדה לתת לי את הבמה לאחל לך , טיול מועיל. אני מקווה שתספגי כמו ספוג כל חוויה בדרך. שתלחמי במקום לברוח ושאיפשהו לאורך הדרך תפטרי מהמסכה המרופטת ותצחקי באמת מכל הלב. תאכלי מה ש*את* רוצה , לא חייבים ללכת לפי תפריט . תהרהרי באמת , ברצינות , בכל הדיונים הכי מפגרים (האם הייתי מעדיפה להיות גבר ? אם הייתי נולדת גבר האם הייתי מעדיפה להיות אישה? האם אנחנו מפחדים מהמוות? האם הוא מגדיר אותנו? מה סמים בעצם תורמים לנו? אם את יושבת בחדר עגול שכולו מראה באיזה שלב תתחילי לראות את הגב ולא את הפנים? ) תתפרעי על כל אייפודיה בדרך , תשאירי את התקייה עם המוזיקה והסרטים *שלך* סתם כדי להרגיש שהשארת משהו ממך לאורך הדרך .
אני מקווה שתחזרי עם פחות מטענים ממה שארזת, שאת מקומם יתפסו מזכרות וזיכרונות וחברים לחיים.
מקווה שתאהבי את הודו.. בעצם זאת לא ההגדרה הנכונה , אני מקווה שתאהבי אותה, ותשנאי אותה, ותצעקי אותה ותברכי אותה ותחיי אותה. גם אם זה רק לתקופה קצרה. מה שקורה שם לא נשאר שם , הוא חוזר איתך . אם זה בתמונה שצילמת או בדף ששירבטת עליו ודחפת לכיס הפנימי של התיק.
תלמדי מהטעויות שלי , אייס.