הזעם שבעצב של הכאב.

אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך עצבנית על מישהו כמו שאני עכשיו.
תמיד כעסתי עלייך, תמיד ציפיתי ממך להיות בתפקיד שלך, כמו שאדם נורמלי אמור לעשות.
בחיים שלי לא כעסתי על מישהו ככה, עד כדי כך שמרוב צרחות איבדתי את הקול.
יש לי כאן צלחת ענקית עם פיצה, לחם שום, קולה, ותאבון ברצפה, ואני אדם שאוכל הוא החבר הכי טוב שלו, את גורמת לי להפסיק להינות מהדברים שאני אוהבת.
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך קרובה ללאבד את העשתונות ולזרוק הכל לרצפה.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי במצב הזה, אם בכלל.
אני לא יכולה אפילו לבכות, אני יותר מידי עצבנית לזה.
אני שומעת שיר אהבה קיטשי ומטומטם, כי זה השיר היחידי שאני יכולה לשמוע כשאני כועסת עליך, לא שירים על המצב וגם לא שירים שמחים, שיר של אהבה משכרת.
אני מאוד מקווה שהבנת, שהפעם אני לא סולחת לך.
ואני מאחלת לך להבין כמה אדם חסר השכלה את,
וכמה לא מגיע לך להיקרא בתפקיד שלך.
ואת? איבדת אותי לתמיד.