החבר שלי.

״נו, ספר לי!״
״טוב, אבל אל תגידי לאף אחד שסיפרתי לך.״
״בסדר, שיהיה..״
״שאלתי אותו במי הוא מאוהב והוא אמר ׳באורה׳. נשבע לך.״
״אתה עובד עליי!״
״לא, הוא אמר ׳אני ממש דלוק עליה..׳ ״

אז ככה זה התחיל, בעצם. הודעה קטנה וחסרת חשיבות. טוב, לא ממש חסרת חשיבות- אבל אחרי הכל, עידו אמר לי אותה. המוזר של הכיתה. לא היינו ידידים, בכלל לא. אבל יצא לנו פעם אחת ללכת ברגל.
המשכתי בחיים, מה שנקרא. הייתי אז בכיתה ה׳. עד שהגיע יום אחד- אני עדיין זוכרת את התאריך.. יום חמישי, 11.11.10.
כל פעם אני מספרת את הסיפור הזה בצורה אחרת, ועדיין קשה לי לספר אותו. לא בגלל משהו טראומתי, פשוט אני לא מצליחה למצוא את המילים לבטא את הרגשות שלי באותו רגע. אבל אני אנסה.
זה היה ביום חמישי, כאמור, שיעור ספורט אחד. המורה אמרה לנו להתחלק לזוגות. טוב, כל החברות שלי והידיד האחד שלי כבר התחלקו ביחד, ולא נותרה לי ברירה אלא ללכת אליו. לאיתן. היינו ביחסים טובים, מעולם לא נפגשנו אחד עם השני אבל דיברנו לפעמים.
לקחנו כדור מהסל, הלכנו לשני קצות המגרש והתמסרנו בינינו עד שהשיעור נגמר. לא שמתי לב אפילו שהוא הולך לצדי עד שהגענו לגלריה, שם היינו אמורים לראות סרט באותו יום. אפילו את זה אני זוכרת.
״מה קורה?״ הוא שאל אותי.
״בסדר,״ אני אומרת, שקועה לחלוטין בנייד שלי ובהודעה מאימא.
אנחנו ממשיכים ללכת עוד קצת, וכשאנחנו כמעט מגיעים, הוא אומר, ״את זוכרת שמורן שאלה אם אנחנו חברים?״
״אם אני זוכרת?״ גיחכתי. ״זה היה אתמול. רק רע היא יודעת לעשות. להעליב אנשים. לנסות לגרום להם להיראות מטופש למרות שהיא הכי-״
״אז את רוצה להיות?״ הוא קטע אותי.
לקח לי זמן להבין את משמעות דבריו. ואז אני נעצרת, בחזה גועש, מול הגלריה. ומביטה עליו במבט של הפתעה מוחלטת.
״חברים? על-באמת?״ אני שואלת וגבותיי מתכווצות.
״כן,״ הוא אומר, ונראה שעול כבד הוסר מעל כתפיו.
״אני-אמ-אחשוב על זה, אני מגמגמת, ובורחת כמו כלב מפוחד לקצה השני של הגלריה.
הייתם מצפים שהילדים הראשונים שארצה לדבר איתם יהיו החברים שלי, אבל לא. מצאתי את עצמי ניגשת לעידו.
״עידו! זה קרה!״ אני לוחשת לו. ״איתן הציע לי חברות!״
עידו הניף את אגרופו באוויר. ״אמרתי לך!!״ אומר בלחישה רמה. ״הסכמת לו?״
״זה היה בהפתעה,״ אני מודה. ״אני אחשוב על זה ואודיע לו מחר.״

והחיים המשיכו. הסכמתי לו, כפי שברור היה שיקרה, ועברתי הרבה דברים מאז. בעיקר הצקות מהילדים ה״מקובלים״ בשכבה שלי. ״חברה של איתן החנן!״ הם צעקו לי וצחקו חזק כל כך עד שרציתי לבכות. הילדים בכיתה שלי שאלו אותי, כל בוקר, בכניסה ללוקרים, ״את אוהבת אותו?״ ואני הייתי אומרת ״תעזבו אותי..״ ובורחת ממבטיהם הצוחקים. אבל לא התכוונתי להיפרד ממנו בשבילם, ממש לא. לא שהמשפחה שלי עזרה. כלומר, ההורים תמכו והתיידדו עם ההורים של איתן, אבל אח שלי לא הפסיק להרגיז אותי. אבל הוא הפסיק כשאיתן תרם לו את כל הלגו שלו. איתן גם היה צייר מוכשר, והוא ורק הוא הסיבה לכך שאני יודעת לצייר ורדים כמו שצריך. הוא צייר לי תמיד תמונות נוף עם עצים ופרחים.
אבל אז, בכיתה ו׳, התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים.. משהו השתנה. ישבנו אחד ליד השני והוא לא הפסיק לעצבן אותי. בשיעור אחד פשוט סיננתי לו בכעס ״זה נגמר״, אבל או שהוא לא הבין, או שהוא סירב להאמין שזה אכן קרה. לא היה ל אומץ להגיד לו את האמת. פשוט יום אחד זה נקלט אצלו, והמורה העבירה אותי ליד מישהו אחר.
כיתה ז׳ הגיעה. אני הלכתי לבית הספר המקומי, והוא הלך לבית ספר שנחשב טוב – הוא התקבל בגלל האחים שלו (אבל זה כבר סיפור אחר). הכרתי המון חברות חדשות שתבעו לדעת מי זה היה. הראיתי להן, והן תמיד ליוו את זה בקריאות ״איזה מכוער!״ או ״מה מצאת בו?״ אני לא חושבת שהן קינאו. הן בעיקר הופתעו. אבל אולי כן, ככה אימא שלי אמרה.
בכל אופן, הגורל כן רצה להפגיש בינינו. לאחת החברות הכי טובות שלי יש חברה, שלומדת איתו בבית הספר ובאותה כיתה. והם ידידים ממש טובים. אני והיא גם-כן סוג של חברות. ונפגשנו פעם אחת, בחנות הצעצועים. הלב שלי געש וחזרתי שנתיים וחצי אחורה, ליום ההוא שהוא הציע לי חברות. הבטתי עליו, תמיד עם המשקפיים האלה שלו. אבל שערו הג׳ינג׳י השתנה, והוא גבה. גבה מאוד. תמיד הרגשתי גמדה לידו.
״את יודעת שגיל איתי בכיתה.״ גיל זו החברה של החברה שלי.
״כן, בסדר,״ אמרתי במהירות וברחתי.
היה לו משהו בעיניים ובקול, שיכול לומר רק 2 דברים. האחד, אני רוצה שנהיה ידידים. והשני.. אני אוהב אותך.

וזה היה החבר שלי.