החיים עם חרדות.

הייסורים של החרדה והדיכאון…
זה כאלו אתה שוכב בשלולית סירחון טובענית, ואין לך דרך לצאת מהשלולית הזאת.
זה מעין כלוב שחור עם מלא סורגים ובלי מנעול, ואתה מנסה, מנסה לצאת מהכלוב הזה בכל כוחותיך, למרות שלמען האמת נגמרו הכוחות.
המילה כוח, המילה כוח כבר לא ברורה לך.
איך אפשר באמת לסיים את זה חוץ מלמות, לפרוח באוייר?
זה לא בקטנה, וזה לא דיכי של חורף,
זה לא באסה ולא עניין של אמונה.
זה המצב, וזה מה שקורה, קורה כבר שנים.
זה לשכב במיטה, לדמיין את הפריחה, לעשן עוד סיגריה, מגלגלת עוד אחת ועוד אחת.
נושמת נשימה אמיתית, נשימת יאוש כזאת,
הטעם המר של הסיגריה כבר לא מפריע לי, אין טעם לקום מהמיטה,
ואומרים לי שאלוהים עמדי, איפה אלוהים? בשמיים? לך תסביר להם שאתה בכלל לא מרגיש את האלוהים הזה.
וכולם שואלים מה קרה לי, ואין לי כבר מה לענות.
לדבר שיחה מעניינת עם מישהו מבלי להרגיש מקופח, זה אפשרי?
נחנקתי, התמוטטתי,נפלתי.
חושך גם שאור…
ועכשיו צהרי יום אני מפחדת לצאת מהמיטה…
משהו יקרה
משהו יפגע בי…
משהו…