החיים פרק שמיני ואחרון

זהו עברה הלוויה /השבעה/השלושים.. עכשיו מתחילים את החיים, החיים האמתיים עם החוסר, החיים או אפשר לומר שאריות החיים שנותרו, המציאות החדשה , ההתמודדות עם כל מה שהיה וההפתעות הקטנות שעוד מחכות לנו מעבר לפינה.
אסביר את ההרגשה הפנימית ההיא שמתעוררת לחיים, את לבד, את רגילה לחלוק את חייך מגיל 20 עכשיו מתנה לגיל 40 נשארת לבד, צריכה לנהל את משק הבית לגדל 3 בנות, את לבד, אין עוד מישהו שחולק איתך את המטלות אין עוד מישהו לחבק בלילות, אין לך עם מי לצחוק ולבכות, את מתמודדת עם הכל לבד, אין סופי שבוע שאת יכולה להניח הכל ולצאת לנקות את הראש, אין שם אף אחד, זה לא שאני לא הייתי מוקפת חברים ומשפחה, אני בהחלט הייתי אולם אני אדם סגור ומסוגר, קשה לי לשחרר את מה שאני מרגישה ועוד יותר קשה לי לשחרר את ההתמודדויות ואהבה שחסרה, אחרי עשרים שנות זוגיות אני אמורה לעלות למיטה לבד, ולקום לבד, לא מאחלת זאת גם לא לשונאיי, הרגשה נוראה תחושה קשה, ואין עם מי לחלוק זאת , אני לא רוצה גבר שיבוא וילך שיתאים לו, אני רוצה זוגיות כמו שהכרתי, אבל התקופה השתנתה, בחוץ האנשים מתנהגים שונה, היום עם אחד מחר עם אחר, זאת לא אני וזה גם לא מתאים, יש לי שלוש בנות לחשוב עליהן, קודם הן אח"כ אני, ודוחה את המחשבות על הזוגיות וממשיכה בריצות מנסה לשקם את ההריסות.
בוקר אחד מקבלת את מסמכי הפטירה… הבטחתי לכם הפתעה ? אז.. שחר ז"ל נפטר בשבת ג' בתשרי והוא בן 41, יום הקבורה המקורי היה אמור להיות ה בתשרי יום שני, אליו לא הצלחתי להגיע בגלל השביתה זוכרים? ועל כן נקבר הוא ביום שלישי ו בתשרי, בהביטי בתעודה שיצאה ממשרד הפנים פתאום עלתה בי הרגשה מבפנים, כלום לא מיקרי הכל מתוכנן מכה בי ההבנה, שחר נקבר ביום הלידה, עפ"י התאריך העברי נולד שחר בתאריך ו בתשרי, ושוב הכתה בי תדהמה נסתרות דרכי האל, אבל קשה לעכל זאת בנשמה.
היום כמעט שבע שנים אחרי החלטתי לכתוב את כל הדברים, הגיע הזמן לשחרר את כל הסיפורים, בתוכי מקווה שזה יעזור לאחרים שמתמודדים עם דברים דומים.
אז בקצרה אספר שבשנה הראשונה לאחר הפטירה , הייתי שקועה במן הלם מוחלט , עם קשיי קבלה, ביום יום התמודדתי כלפי חוץ, אולם כאשר אף אחד לא ראה בכיתי בכל דקה פנויה, הסתובבתי רוב הזמן עם עיניים ופנים נפוחות מדמעות, אולם לא העזתי לבכות ליד הבנות, מיד מההתחלה דאגתי ששמו יוזכר בשיחות, לפעמים בזיכרונות ולפעמים כבדיחות שחורות, השתדלתי שימשיך להיות חלק מהחיים של כולנו באופן הכי טבעי ובריא שאפשר.
כעבור כשנתיים הבת הקטנה הגיעה לגיל המצווה ובאומץ רב ערכתי לה אירוע בלתי נשכח, הוזמנו המשפחות (מי שנותר) וגם חברים וחברות, כמובן גם חברים של שחר ז"ל מהעבודה הגיעו לחגוג עמנו ביום בת המצווה, למרות שהיה לי קשה מאוד עם התכנון , המצגות ולראות את כולם החלטתי שלבת הקטנה מגיע אירוע גם.
יצאנו לטיול ארוך בארה"ב כולם במקום הטיול של הבת מצווה שהופסק, אומר שבזבזנו המון כספים, בדיעבד הטיול פשוט היה סוג של פיצוי לכולנו, אכן נשארו המון חוויות מקסימות אבל יכולנו לחסוך ולעשות בפחות, אני חושבת שחלק מהניסיון שלי להתמודד עם הכל לבד גרם לי להוציא כסף רב, בחשיבה לאחור זאת קצת טעות אבל כפי שתמיד אומרים לא בוכים על חלב שנשפך.
לקחתי לטיפול משפחתי ולפסיכולוג, האמת אצלנו לא ממש עזר למרות שיש משפחות שעל שיפור מדווחות, אני מחוברת לקבוצה של אלמנים ואלמנות צעירות.
התקלנו בהרבה קשיים במהלך שבע השנים האחרונות הרוב בגלל גיל הבנות שהיו צעירות וקטינות, נלחמתי בשיניים כנגד הרשויות וזאת על מנת את ביתן לבנות, בסך הכל השתדלתי לתת להם דברים לרוב אולם הן למדו גם לשמוע לא ושמותר להן לצאת לעבוד בשביל מותרות, זה נכון לכל הילדים לא רק של אלמנות ואלמנים צעירים.
למדתי קצת לשחרר ולשתף את הדברים עם האנשים שקרובים לחיי, למדתי עוד דברים שיעזרו לי להתגבר על רגשותיי.
ההתמודדויות לעולם לא נפסקות, לא אחרי שנה וגם לא אחרי שבע שנים קשות, הבנות הולכות ומתבגרות, ולאט עוזבות את הבית ויוצאות, והחיים ממשיכים וצריך לחיות את הדברים, יש ימים קלים ויש גם ימים קשים.
מנסה להנחיל את החינוך והערכים שהאמנו בהם כצעירים, מקווה שעושה עבודה טובה וכולם סביבי גאים.
לא פשוט להיות אם חד הורית בימים טרופיים של היום, עם המון אמונות וסגנונות אולם ניתן כמובן צריך רק לפתוח את הראש והלב, לנהוג הכי נכון שאפשר למען כולם וגם למען עצמי.
שבע שנים עוד מעט מסתיימות להן מאז שחיי השתנו מהקצה לקצה, חומר שהיה קל זה יהיה מאוד קשה, אולם הדברים עוברים והמכשולים… שנזרקים לתוך החיים גם הם עוברים , אנחנו אנשים ומכך אנו לומדים ומתפתחים בכל הנושאים.
מקווה שהכתיבה תעזור לי לשחרר את הדברים שעברתי במרוצת השנים האחרונות ומאחלת לי לבנות בריאות ואריכות חיים ושנים רבות, מקווה לזיווגים טובים עבור בנותיי וכמובן שלא יצטרכו לעבור דבר דומה לעולם, בסתר ליבי מקווה שמתי שהוא אכיר אדם מקסים שיצליח להיכנס אל חיי.
כל שנה אנחנו פוקדים את קיברו לאזכרה אולם נשמתו לא נמצאת בבית העלמין כך אני מאמינה, יוצא לי לפעמים לדבר אליו בלילות זה לא שבאמת אני מקבלת תשובות, אבל זה מקל לפעמים סתם לשפוך את הלב, מאמינה שבסופו של דבר לכל דבר יש מטרה נעלה יותר ולעולם לא נבין את כל הסיבות, אבל מקווה שיום אחד אולי אבין למה היינו את כל זה לעבור.
מאחלת לכל המכרים חברים והמשפחה שהיו לציידי בכל הזמנים בריאות אושר אהבה ושמחה וכמובן הגשמת משאלות. רוצה להגיד תודה רבה לכולם ולומר שאני מעריכה אותם.
אסיים את סיפורי בכך שאומר שתם פרק ארוך וטוב בחיי , מודה לבורא עולם על שהכרתי את שחר ז"ל ושנתן לנו כעשרים שנים מאושרות ושלוש בנות מדהימות, מאחלת לעצמי זוגיות חדשה שתבוא, וכמובן מאחלת לעצמי גם לביות סבתא לנכדים ונכדות.
תודה רבה לכולם על הקריאה של הסיפור!

לזכרו של שחר רביבי ז"ל 27/9/1968 -11/9/2010 בעלי היקר שהלך לעולמו בטרם עת, מדום לב, השאיר אחריו אישה בודדה ושלוש בנות מקסימות, אב שנפטר חצי שנה אחריו ואח ואחות.
ובנימה אישית מודה לך שחר ז"ל על השנים הרבות על המכשולים ועל המתנות הקטנות, על השותפות המלאה בגידול הבנות על האהבה ועל שהיית אדם נפלא.
ת.נ.צ.בה