החיים שאיי שם היו שלי

אני כותבת משפט ואז מוחקת אותו.
כותבת חצי מילה ומוחקת גם אותה.
המחשבות במוחי מאוד לא מאורגנות עכשיו, אתה לא מפסיק לזוז בהם.
אני תוהה מה אתה עושה עכשיו, לא חושב עליי זה בטוח.
אני זיכרון רחוק מהחיים שאיי שם היו שלך, אני לא מישהי שנזכרים בה בתדירות ובטח שלא בתדירות שאני חושבת עליך.
אני רוצה להגיד לך תודה על כל הזמן הזה שהיית עסוק בלתקן אותי.
הדפיקות שלי הייתה הסיבה העיקרית שהתחברנו, שנינו מודעים לכך.
עברה כבר יותר משנה מאז שעזבת והחלטת שלנתק קשר יועיל לשנינו, לי בעיקר. תמיד שנאתי את זה שאתה חושב שאתה יודע הכל עליי ומה שטוב לי, תמיד שנאתי את זה שצדקת.
אתה כבר לא בחיים שלי אבל אני עדיין מרגישה את הנפילה שלי כשהלכת. היית הבן אדם היחידי שסמכתי עליו, וכשהלכת הרגשתי שהדבק של החתיכות השבורות שתיקנת שוב התפרקו.
החיים שלי מאוד גדושים, ואני מודה על כל הטוב שיש לי בחיים, על הקשרים האדוקים עם אנשים ועל היכולות שלי להתמודד עם בעיות, אבל זה לא משנה את העובדה שיש לי צלקת מהתקופה ההיא שניסיתי להתגבר על העזיבה של החבר הכי טוב שלי.
החיים שלי שונים עכשיו. בהתחלה נלחמתי בשבילך כי ידעתי שאכפת לך גם אם אתה מעדיף שנתרחק ושאלמד לבד.
שנה בדיוק אחרי שעזבת דברים התחילו להדרדר, ההרגשה של להיות בלגן חזרה.
התגברתי על הרבה דברים לאחרונה, בלעדיך, ואני בטוחה שאתה לא חושב עליי בלעדיך.
הבטחת לי שתגעגע אליי, אבל אני כבר לא מאמינה לזה, אבל זה שקר יפה.
אני זוכרת שאמרתי לך שאני רוצה להיות מה שאתה בשבילי בשביל מישהו אחר, מישהו שמגיע לו חבר אמיתי כמו שהיית בשבילי.
רק שאני חושבת שאני טובה יותר ממך, לקחתי ממך את כל הטוב שלך ואת הטוב שבי ופתחתי אותם למשהו הרבה יותר חזק.
כל השנאה שלי אליך הפכה לכעס שנובע מהרבה תהיות ושאלות בקשר אליך, שאלות שאני לא בטוחה שאני רוצה לשאול.
התקופה הזאת היא לא הכי טובה בשבילי, אבל היא מלאה בהמון דברים. תמיד צחקתי בפניך על זה שיש אנשים שמחפשים בעיות משום שהם מרגישים שהחיים שלהם משעממים מידי.
אני לעולם לא אשכח אותך ואת כל מה שעשית בשבילי, בדיוק כמו שלא אשכח את החור שהיה אצלי במשך חודשים כשניסיתי להתמודד והרגשתי שאתה פה כי עוד התעניינת בי, מידי פעם.
אני כותבת את זה ולא תראה את זה בכלל, אבל אני חייבת את זה לעצמי.
תמיד הופעת לי בחיים, בזמן טוב ובזמן רע. אמרתי לך שכל עוד אדבר עליך ואחשוב עליך תהייה פה.
אבל אני חושבת שדווקא בתקופה הזאת אני חייבת לשחרר אותך ממני ולהתמודד לבד.
העובדה שלא דיברנו חודשים, כי יש לך חיים לפני, העובדה שאני לא מישהי מספיק חשובה לך בשביל לזכור שגם אני קיימת מידי פעם. אפילו אמרתי לך שחלקתי על חברה שלי שלא הסכימה שיש פואנטה בלהתעניין באדם שהיה אכפת לך ממנו בעבר ותמיד יהיה לך רצון לדעת שהכל טוב איתו, גם אם הוא לא בעדיפות ראשונה שלך כרגע.
לחשוב על כל הפעמים שאני יזמתי שיחות והתעניינות ואומנם היית הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים בזמנו, אבל אני לא יודעת עד כמה באמת היה לך אכפת לעזור לי, או שאני עוד מקרה של ילדה דפוקה שנתקלת בו.
אני רוצה להפוך אותך לזיכרון מתוק מהחיים שהיו שלי איי שם. אני רוצה לזכור את זה שגרמת לי להרגיש יפה, את זה שגרמת לי להבין שאני טובה הרבה יותר ממה שחשבתי, את זה שגרמת לי להסתכל על העולם בצורה יותר בוגרת אבל גם פשוטה וטהורה. אני רוצה לזכור רק את הטוב שבך.
אבל זאת לא המציאות. במציאות אתה לא מה שכולם חושבים שאתה, אני לא חושבת שיש מישהו שיודע את מה שאני יודעת עליך.
אתה מסוג האנשים שמשאירים חותם ארוך על אנשים כמוני, ואי אפשר להתנתק מזה לחלוטין, אסל אני חייבת לעצמי להפסיק לחיות אותך.
וכשאלך לישון אקווה בתמימות שהחלומות שלי ישטפו אותך מחיי, ואזכור רק את הטוב שלך, ואשמור אותו בקופסה קטנה בראש שלי ואפתח אותה כשארצה לתת לך להיות לי בחיים, לזמן קצר כמובן.
אז הנה אני, אחרי שנה ושלושה חודשים מאז שעזבת, משחררת אותך לחופשי, כי לא מגיע לי לכעוס עליך יותר. אתה כבר הבנת את הכעס הכאוב שלי ואני לא חושבת שתרצה שאכעס יותר.
להתראות, מהזיכרון שאני בשבילך לזיכרון שתהייה בשבילי.