הטימטום האנושי הוא דבר כל כך מפתיע. במיוחד אצלך, חברה ישנה.

הטימטום האנושי.
אני מרגישה כל כך עצובה שאני חלק מהאנושות הזאת.
התאכזבתי מהמון אנשים, על דברים פי כמה וכמה יותר גדולים ממה שקרה, אבל זה, היה הדבר הכי מפגר, מטומטם ואפילו פתטי, שאי פעם אכזב או עצבן אותי.
כתבתי לך מכתב, שאותו את לא תקראי כמובן, אבל אמרתי לך בעיקרון את חלק מהתוכן.
לא אמרתי לך את כל הדברים שעשיתי בשבילך שאת לא מעריכה.
אבל היום, את גם באת אלי בטענות שאני הלא בסדר, שאני נדחפת לך ולחבר שלך לחיים, שאני המגעילה כאן, שאני לא מעריכה אותך מספיק, שאני צריכה להבין שהוא החיים שלך ושאולי תתחתני איתו בעתיד אז את צריכה להיות דבוקה לתחת שלו עכשיו, כשאת עוד לא בת 17. סליחה באמת שאני לא מבינה אותך, שאני לא יודעת מה זה להיות כל כך אובססיבית למישהו עד שאת שוכחת ממישהי, שלטענתך, הייתה החברה הכי טובה שלך.
את אומרת שאני צריכה להבין את זה שחבר זה יותר חשוב מחברות, ושלא משנה מה עשיתי בשבילך, הוא עדיין יהיה יותר חשוב לך, כי את אובססיבית, זאת פשוט אובססיה. היום, את באת אליי בטענות.
אני לא מבקשת שתהללי אותי, ממש לא, אני פשוט מבקשת שתערכי את זה שיש, יותר נכון להגיד כבר, הייתה לך חברה שישבה אתך שעות ובכתה, ששמעה את כל הסיפורים שלך, שהייתה זאת שהקשיבה לך כשלא היה לך אף אחד, וכשהוא פגע בך, אל מי הלכת? אליי, את כל אלו, את לא זוכרת? היינו חברות טובות, למרות כל הריבים האלו, וכתבתי לך הכל במכתב הזה, אין צורך לפרט על כך.
בכל אופן, התרחקנו, וכשאמרתי לך את זה, את האשמת אותי שאני לא מבינה אותך כי יש לך חבר. הוא נהפך לכל החיים שלך, אם הוא יעזוב, את תיפגעי, ואני לא רוצה שתיפגעי, אבל אולי אני אהיה בן אדם רע אם אגיד את זה, אבל אני חייבת להגיד, אני כל כך רוצה שתיפרדו, הוא לא טוב לך, הוא לוקח אותך ממני, מכולם ובעיקר מעצמך, השתנית, הודית בזה, רק לא הודית שזה שינוי רע.
אני רוצה שתיפרדו גם כי אני כן רוצה שתדעי שצדקתי, ואני כמעט בטוחה שאני צודקת, את תתפרקי, ואני אהיה כאן לצפות בך, מהצד, בשקט, ואני מרגישה מגעילה באיזה שהוא מקום, אבל אני יודעת למה אני כזאת, אני מבינה את עצמי. את פגעת בי כל כך, ואני רק רוצה להראות לך שאת עשית דברים מהסיבות הממש לא נכונות.
אני עדיין רוצה שתדאגי לעצמך ותשמרי על עצמך, אחרי הכל.
את הצחקת אותי כשאמרת שאני אעזוב אותך, שנמאס לך, ושאני עושה לך רע.
את רצינית? זה נשמע כמו גחמות מבחינתי, בהתחשב במצב שאני זאת שנפגעה, אני זאת שקשה לה יותר משתינו, וזה לא לתשומת לב או משהו, אותך לא הרחיקו מהחיים של החברה הכמעט הכי טובה שלך ( כי כבר ממזמן הפסקתי להאמין ב'חברות הכי טובות'), עליך לא כעסו על כל דבר שעשית, אתך לא רבו על כל משפט שאמרת, זה קרה לי, וכשאני אומרת לך ( עם אזהרה מראש שאין ברצוני לריב.) את הכל, את מאשימה אותי ואומרת שאני היא זאת שפוגעת בך כי אני בכלל לא מבינה שכשיש לך חבר אז לא צריך להיות לך חיים אחרים כי אולי הוא יהיה בעלך בעתיד.
לפעמים, הטימטום האנושי כל כך מצחיק ומעציב אותי.
עכשיו, אני גיליתי במקרה כשחיטטתי לעצמי בשיחות בwhatsapp, שהתמונת פרופיל שלך מחוקה, ובמקומה יש את התמונה שאני שמתי לך באנשי קשר. מה שבעצם אומר שאת מחקת אותי מהפלאפון שלך. וזה כל כך עצבן אותי. כיאלו מה, את צוחקת עלי נכון? את כמעט בת 17 שמתנהגת כמו בת 7, מוחקת אותי מהפלאפון? עוד מעט גם תבקשי מכל הכיתה לעשות עליי חרם או שאולי תתחילי לשיר לי שאני מאוהבת בבן הכי פחות 'נורמלי' בכיתה.
סבבה, את מחקת אותי מהפלאפון, החלטה שלך, אני הולכת למחוק אותך מהחיים שלי.
אני הלא בסדר, אני המגעילה, אני האשמה, מה שתגידי, זכותך.
אני הולכת להתקדם בלעדיך, זאת שהייתי משועבדת אליה, לא ראיתי את עצמי שנייה בלעדייך.
את מחקת את המספר שלי, אני לא אמחק את שלך, אני לא מאמינה במשחקים האלו.
אני לא אשלים אתך לעולם, וגם אם כן, אז עדיין, לא אשלים אתך, כי אני לעולם לא אסלח לך.
לא אסלח לך על כל האשמות האלו, לא אסלח לך שלא האמנת לי, והכי לא אסלח לך, על זה שאני מכירה אותך ואת בטוח חושבת לעצמך שאם תימחקי אותי מהפלאפון שלך, אז משהו באמת ישתנה. כי הדבר היחידי שהשתנה, זה שהבנתי שאת פשוט פחדנית.
מחקת אותי מהפלאפון שלך. ברגע שהפוסט הזה יעלה, את גם תמחקי מהחיים שלי. ואני לא יודעת כמה זמן ייקח לי לעשות את זה או איך אסתדר בכיתה כשהייתי כמעט תמיד ורק אתך, אבל אני הולכת לעשות את זה, כי היום חברה ישנה, אני משחררת אותך לחופשי.