היא נראית לי מוכרת …

אני הייתי אז בת שמונה,
ביליתי את חופש חנוכה ביום הראשון בדרך הכי מיוחדת שיכולה להיות,
קיבלתי חתול.
אמא שלי מצאה חתולה לבנה עם כתמים שחורים תקועה על עץ,
היא עלתה לחלץ את החתולה וחזרה איתה הביתה.
החתולה הייתה קטנה ומלוכלכת,
אך עדיין ראיתי בה יופי מסוים על ההתחלה.

אמא שלי קרצפה וסיבנה אותה בכיור עד שראו ברק בפרווה שלה.
היא הייתה יפהפייה, ביליתי עם החתולה את רוב החופש,
היינו שמים אותה בתוך קופסה כדי שלא תטייל בבית בלילה,
בהתחלה היא יללה הרבה,
אבל כעבור יומיים שלושה, היא התחילה לישון איתי במיטה.
היא ישנה בתוך הידיים שלי,
נכנסת אליהם כדי להתחמם בלילות,
אני כל כך אהבתי אותה.

במשך הזמן הייתי מלטפת אותה,
משחקת איתה בצמר,
היא הייתה רצה אחריי בסלון,
נכנסת מתחת לספות,
והולכת לאיבוד עד המשך היום.
ובלילה היא הייתה חוזרת לחדרי,
כדי לישון בתוך הידיים שלי,
כמו שהיא עשתה במשך כל החופש.

בסוף החופש,
הוריי החזירו לרחוב את כתם לרחוב (ככה קראתי לה, כתם).
הם אמרו לי שהיא חתולת רחוב, ולשם היא שייכת.

הייתי עצובה הרבה זמן, היה לי קשה להתאושש,
קשה לי להתחבר אל חיות כמו שאני התחברתי אליה.

עברו ארבע שנים, גדלתי מאז,
יש לי כלבה שאני אוהבת כמו שלא אהבתי אף פעם,
החיים שלי טובים, וכתם… נשארה לי רק בזיכרונות…

באמצע השנה של כיתה ו' , ירדתי עם אחותי אל החצר,
ראינו שם חתולה, לבנה עם כתמים שחורים,
היא נראתה לי מוכרת…