הכישרון המיוחד שלי.

אני יכולה לשבת שעות עם אזניות ולהקשיב למוזיקה.
זה הכישרון הכי בולט שלי.
בטח מפתיע, לא?
אז תנו לי להסביר לכם משהו.
כשאני שומעת שיר בפעם הראשונה, משמעותי או סתם קצבי, רוק או פופ, קוריאנית או עברית, זה לא משנה, אני פשוט שומעת אותו.
בפעמים האחרות שאני שומעת את אותו השיר, אני מקשיבה אליו.
אנשים מקשיבים למילים, אני לא רק.
אנשים לא מודעים ליכולות שלי. אין לי כישרון כל כך בולט, כמו הכישרון הזה.
אני מנתחת.
אני יושבת עם אזניות, עוצמת עיניים ומקשיבה.
הצלילים שזורמים להם כל כך רבים, צלילים קטנים, עמומים, חצאי מילים שחוזרות על עצמן, בסים בולטים, שריקות, קולות של זמרי רקע, הכל הופך לכל כך אחר.
כשאני שומעת שיר בפעם הראשונה, אני שומעת אותו.
כשאני שומעת שיר בפעמים האחרות, אני מקשיבה אליו, ואני מבינה אותו.
ואני מעריכה את הקולות ואת רעשי הרקע ואת השריקות והבסים והמילים הקטועות והחזרות.
לאחר הניתוח, אי אפשר לשמוע את השיר בצורתו המקורית, גם אם רוצים.
הכישרון הזה שייך לי, רבים מהאנשים שניסו להקשיב, איבדו עניין, לטענתם, לטענתי לא לכולם יש את היכולת להבין ולא רק לשמוע.
וזה הכישרון הקטן והסודי שלי.
כישרון שמאוד מועיל בניתוח.
ניתוח שירים, וניתוח אנשים.