הכי רחוק, הכי קרוב. פרק 2
אני נוהגת כבר שעה. אין לי מושג לאיפה ובקטע זה מוזר- זה ממש לא מזיז לי שאני לא יודעת.
איך כשאתה בחושך, בפחד, הזמן לא עובר ואתה מקנא בכל אדם שהולך ברחוב,מדבר בטלפון בקולי קולות… נורמלי כזה. אתה מקנא.
אבל ברגע שנדלק האור, אז הוא בהיר אי פעם. הוא כל כך ברור, ואין לך אפילו טיפת חמלה לעצמך ההוא, שלפני שניה רעד בחושך.
ככה אני מרגישה עכשיו.
כאילו נסעתי דרך שער של עולם מקביל. והכאב שלי , שכמעט עדיין לא יצא מהגוף, נראה כמו עול שאין לי מושג למה נשאתי איתי.
והוא? הוא ישן. כמעט כל הדרך.
הוא סיפר משהו על אתמול, איזה מסיבה שהוא היה בה. משהו של אנשים אדירים. מהסוג שלו.
ואז הרשיתי לעצמי להגיד איזה משהו מצחיק. ויצא מצחיק. נדמה שהשתחרר קצת הפקק של הפחד שלא יבינו את הבדיחות שלי..
שמתי את הדיסק שלי ברקע, עם כל השירים הגירלי גילרז שלי… והוא נרדם.
איזה פלא זה. אנשים שיכולים להרדם בכל מקום, בכל זמן, בכל פוזה. אני לא כזאת.
איך הם סומכים על עצמם ככה..
————————
"אז מה….הגענו לסוף העולם כבר?"
הוא קם. אין לי איזה תשובה מתוחכמת לזה.
" עכשיו קמים?!"
" הייתי ער. סתם עצמתי עיניים שלא תרגישי שאני שופט את הנהיגה שלך או משהו "
" אוקי מה רע בנהיגה שלי?!!?!"
" חחחח צוחק איתך , את זהירה ועומדת על המשמר כאילו אם תשחררי משהו עם ערך מטורף ייהרס"
" החיים שלנו חשובים או משהו. לא!?"
" לגמרי… פשוט.. . ככל שתבלי איתי יותר הדוושה של הגז תעבוד אצלך יותר מאשר הברקס"
" מעניין. הלוואי ויעבוד לך"
תגובות (1)
קצר.. חח – קוראת חדשה ותמשיכי ;)