הכל נגמר ב-30 ליוני

החיוכים המוכרים, הפרצופים, המילים, הצעקות, הריבים, הלימודים, והכל כמעט נגמר… בשנה האחרונה של בית הספר היסודי שתהיה לי אי פעם, בתור תלמידה לפחות. כל הגילאים שהיו לי ונפרדתי מהם….. מאז גיל 6. הכיתות, המורות, התלמידים האחרים שחלקם הכרתי וחלקם לא, הזיכרונות שהם כבר עבר ובעבר היו עתיד, הרגעים הטובים והרעים שחלקתי…. הילדות שלי, הבת מצווה שהייתה לפני זמן מה, המחשבות והשנאה, השקרים והאהבה, ההתרוממויות וההתרסקויות, הריחות שהיו בהפסקות המתוקות, הכל שייך לאותו מקום. ב-30 ליוני, ברגע שכף הרגל שלי תדרוך מחוץ לבית הספר בסוף היום, אני כבר לא שייכת לשם, מבחינתי זה כבר נגמר. אף אחד כבר לא יראה אותי כתלמידת בית הספר היסודי כי אני כבר לא שייכת לאותו מקום, כאילו מעיפים אותי משם. במאגר התלמידים, השם "מאי" ושם המשפחה שלי כבר יימחק כי אני לא אהיה תלמידה. אני לא רוצה להביט לעתיד, כי כשאסתכל בספרי הזיכרונות אני רק ארצה לבכות. אתם יודעים מה זה לעזוב את כל הסביבה המוכרת, ולעבור לאחת חדשה? לבית ספר חדש? לבית חדש? אני יודעת שדחקו בי ללמוד בבית ספר אחד מהטובים בעיר, אבל הוא בצד השני של העיר, ורק ילדה אחת שאני לא בקשרים טובים איתה כ"כ תלמד איתי. ואולי גם לא באותה כיתה. קשה לי להתחבר, אני לא יודעת כי כולם יהיו מאותו בית ספר ואני תלמידת חוץ, מבית ספר שלא הציעו לו לימודים שם. אז.. הכל נגמר, והזמן עף. אני הבטחתי לעצמי שאבלה את השנה הכי טובה בבית הספר, אבל.. הפרתי את האבטחה. והזמן קצר, לפני שאני אפרד מחברותיי הטובות ביותר, כי לנו יהיה קשה להתראות כשלא נלמד יחד. הכל נגמר.
הכל.