הפחד מהמוות
"זה קורה בכל פעם שמדברים על זה… זה כמו ריקנות נוראית, ואז כשהידיעה שאין דרך להתחמק מזה, אין דרך לחיות לנצח… כשהידיעה הזאת מכה בי, גם הפחד מגיע. הוא כמו מכה חזקה שמרוקנת את הריאות, שואבת את הנשמה, יוצרת בתוכך וואקום… והוואקום כל כך חזק, כל כך אכזרי… אין אפשרות לתאר את הפחד במילים, וגם אם אני ארצה, אצטרך להמציא אוצר מילים שלם שרק מי שחווה את אותו הפחד יוכל להבין. המוות… איזה דבר נוראי… כמה חבל, כמה עצוב שזה הדבר היחיד שבטוח בחיים…" היא בקושי מסיימת לדבר, קולה נשבר והדמעות מתחילות להציף את עיניה. הפחד שוב ממלא אותה, אבל הפעם… אין לה דרך לברוח ממנו, להתרכז בדבר אחר, לקרוא ספר או לראות סרט… הפעם עליה להתמודד עם המציאות, להתמודד עם הפחד… "החיים באי ידיעה הם הדבר שפוגע בי יותר מכל," היא ממשיכה, לא נותנת לקולה השבור להפסיק את דבריה. "אם הייתי יודעת, אפילו ההוכחה הקטנה ביותר הייתה מספקת אותי… אבל חייתי בבית שמהרגע בו נולדים, המציאות אליה נזרקים היא מציאות חסרת כח עליון. כל מה שקורה תלוי באדם, כל מה שקורה הוא מדעי ואמיתי ומה שלא מוכח – לא קיים. לפעמים אני מצטערת שנולדתי במשפחה כזאת, משפחה עם ספקות, אולי היה לי טוב יותר להיוולד במשפחה מאמינה, משפחה שבה אלוהים קיים וכך גם החיים אחרי המוות… כן, אי הידיעה היא הדבר הנורא מכל" היא מסיימת את דבריה בלחישה, ומסתכלת על הפסיכולוגית שיושבת לפניה. האישה היחידה בעולם לה סיפרה את כל ספקותיה, את פחדיה הנוראים מכל, את כל סודותיה, האישה בה הפקידה את אמונה. האישה שלאחר מספר שניות הוציאה אותה מהחדר וביטלה את פגישותיהן הבאות. האישה שישבה ובכתה בחדרה, מלאת חרטה ופחד כה רב. האישה שריקנות מילאה אותה, האישה שבאותה דקה איבדה את עשתונותיה. האישה שבאותו הרגע, חוותה פחד גדול יותר מכל הפחדים שחוותה בחייה. האישה שהתמלאה בעצב הרב ביותר שידעה מעודה. האישה שהחליטה באותה שנייה החליטה לשנות את חייה ולהתחיל לחקור עולם אחר, עולם מעבר לכל דמיון, בתקווה למצוא תשובה; האישה שהחלה לחקור את עולם המתים.
תגובות (3)
לפעמים המוות טוב מין החיים. זמנך יגיע כשיהיה צריך.
אממ.. ממה שהבנתי הדמות כאן בעצם מרגישה בלבול פתאום בנוגע לכל מה שהיא יודעת על הדת. כאילו, מצד אחד היא גדלה במשפחה לא מאמינה אבל מצד שני היא קצת מפקפקת במה שהם אומרים לה לגבי הכל.
קצת התפספס לי משהו בנודע לריקנות, כאילו, לא ממש הבנתי על מה היא מדברת, אבל אהבתי את צורת הכתיבה. זה מאוד יפה
האמת..? זה דיי הפוך… הדמות גדלה בבית שמאמין שמוות הוא מוות, ואחריו אין כלום. האמונות נטמעו בה כל כך חזק, עד שבכל פעם שהיא חושבת עליהן פחד אדיר מציף אותה. המחשבות על הדת – היא לפעמים מצטערת שהיא לא גדלה בבית שמאמינים בו באלוהים ובחיים אחרי המוות, כי אז אולי כל הפחד והספקות היו נמנעים.
הריקנות – הריקנות בעצם מסמלת את המוות. המחשבה שאין בו כלום, לא תחושות, לא מחשבות, זו הריקנות שהיא בעצם מקור הפחד. אני מוסיפה משהו, משהו שלא היה כתוב בסיפור, שאולי יעזור להבין, כשהדמות הייתה צעירה היא איבדה את ההכרה למשך בערך שעה. רק כשהיא התעוררה היא קלטה את תחושת הכלום והריק שהייתה בה בזמן אובדן ההכרה, שבזמן אובדן ההכרה היא לא שמה לב אליה כי פשוט לא היה שם כלום, ומשם מגיעה תחושת הריקנות בעת המחשבה על המוות.
אין לי ממש מה להוסיף מעבר לכך, הלוואי שהיו לי טענות כנגד, אבל פשוט אני לא מסוגלת להאמין בשום דבר אחר, כי זה כבר חלק ממני. גם אם אני רוצה, אני פשוט לא מסוגלת… תודה:)