החור שהם יצרו

אני עוצמת עיניים. נופלת לתוך החור השחור שהם יצרו. נופלת עד שהם לא יזכרו, נופלת עד שהם לא ישכחו. אני מרגישה את שיערי נופל על פניי, אפילו שהוא קצר ולא עובר את הכתפיים. אני מרגישה את הריסים שלי על הלחי שלי. אני מרגישה את הידיים לפני. הן מחפשות את האור. אבל הן לא ימצאו. אני מרגישה את הדמעות עולות מעליי. אני מרגישה את הלב שיוצא מהחזה. אני מרגישה את הקור של הנפילה שפוגע בכל איבר בגופי. אני מרגישה את הרגליים זזות, מחפשות אדמה. אבל הן לא ימצאו. אני מרגישה את הבטן מתהפכת. אני מרגישה כמו ציור של פיקאסו. מתוסבכת, לא רגילה, כל איבר נמצא במקום אחר. אני מרגישה באוויר. מרגישה כמו בחור שחור. אבל אני נופלת בחור שחור. הצבעים מעליי, רחוקים מהישג ידי. היצורים השמחים, המתרגשים, המתלהבים, המאושרים, מעליי. רחוקים מהישג ידי.
אני פשוט מרגישה.