המכתב שלעולם לא תדע- חלק ב'.

אני מסתכלת מבסביבי. ואני רואה אנשים שמחפשים תשומת לב.
נואשים לתשומת לב. לא יודעים איך להגישה.
פוגעים בעצמם. פוגעים באחרים.
אנשים הולכים. העולם זורם.
ורק אני מרגישה תקועה באותו המקום.
תתגעגעו אלי כשאלך. זה מה שאני אומרת לעצמי.
כדי להישאר.
צביעות. הולכת במעגלים. סביבי. בתוך הראש שלי.
החיים, זה מה שקורה, כשאתה מספק לעצמך תירוצים.
אני לא רוצה לבזבז כאן עוד רגע אחד. עם האנשים האלו. במקום הזה.
האומללות? היא אוהבת חברה.
אתה. כן אתה. אני שוב כותבת לך את זה.
ושוב, אתה לא תדע מזה.
נמאס לי שנקשרתי אליך.
סיפרתי לך שהמצב השתפר.
היא כבר לא מנצלת אותי. זה נכון.
והעפתי את הילדה שהכי פגעה בי.
והיו לי עימותים קשים עם האנשים הלא רצויים בחיי.
זה נכון שהמצב השתפר.
אבל באותו זמן, שתיקנתי את החומה בצד אחד. היא התפרקה בצידה האחר.
אני מדרדרת. המצב הנפשי שלי. הכל משתנה.
לא רע לי בחיים ? ואולי כן? אני כבר לא יודעת.
אני לא יכולה לברוח.
ניסיתי כל כך הרבה פעמים.
אני פשוט כלואה בעצמי.
אמרת לי שעליתי על כל הציפיות שלך ממני.
וזה שימח אותי. עצם העובדה שהיה לך בכלל ציפיות ממני. זה כבר מעל ומעבר.
אני מכירה אותך כבר חודש וחצי בסה"כ.
ואני מרגישה שזה הרבה יותר זמן.
זאת לא אני. תעזור לי להאמין בזה. שזאת לא אני.
אסור שזאת תהייה אני.
ושמישהו כבר יעזור לי לעבור את הסיוט הזה.
שמישהו כבר יעיר אותי.
אני לא יכולה לברוח מהגיהנום.
נכנסת לי ללב. כן. אמרתי את זה. אני לא אוהבת אותך.
אבל אתה כבר ממש חשוב לי.
אני מצטערת על זה שסיפרתי לך הכל. כמעט הכל.
ואני מצטערת שאני לא יכולה לספר לך את הכל אבל הכל.
אני מתחרטת על זה שסיפרתי לך. כי עכשיו אני לא רואה את עצמי בלעדיך.
ועוד כמה חודשים. אתה תעזוב. תתחיל לחיות. ומי יהיה איתי?
הצחוקים איתך. הבדיחות איתך. הסודות ממך. האושר שלי כשאתה מחייך מההישגים שלי. הכל. זה פשוט יעלם.
עם זה העצב והבדידות וכל הבלגן איתך, יעלם. אבל אני לא מוכנה לוותר על כל הטוב.
אני מרגישה כמו פיצול.
אתה יכול להגיד לי שאתה איתי. אבל אני יודעת שלא.
אבל אני מעדיפה לחיות כך.
כשאני יודעת שהכל זה פשוט
שקר.