המקום הארור
הגיעה השעה לצאת לכיוון בית הקברות אנחנו עדיין לא מעכלים את זה שהוא איננו פה איתנו, אנחנו עדיין בשוק שזה קרה, יצאנו מהבניין ועלינו למכונית בדרך לבית הקברות ראינו עוד 3 תאונות דרכים שעשו וחשבתי בליבי איזה יום שחור.
הגענו לבית הקברות היו המוני אנשים זה היה שונה מהפעם האחרונה שהייתי שם, לא מצאתי את עצמי שם חשבתי שזה היה אישי אבל זה לא היה, חיפשתי את משפחתי כדי למצוא מישהו שיכול לחבק אותי ולהרגיע אותי אבל זה לא באמת עזר כי כולם היו שבורים.
הביאו את הארון שלו התחילו צעקות והבכי התגבר הלכנו אחרי הארון הגענו למקום הקבורה והבכי עדיין לא הפסיק.
אמרו קדיש אמרו הספד אבל הבכי לא הפסיק. כל מילה ומילה הייתה נכונה הוא היה דוד ואבא מושלם. בן אדם שכולם אהבו אותו ואת הומור שלו ואת החיוך הכובש שלו.
אף אחד לא האמין שהרגע הזה יגיע כולם בכו ואני בליבי הייתה לי תקווה שהוא יחזור לתחיה ונמשיך את השיגרה אבל זה לא קרה ומסביב אנשים בוכים בלי הפסק.
אחרי שקברנו אותו ולא היה יותר דמעות כולם נגמרו מרוב הצער והכאב.
יצאנו החוצה עדיין בשוק כן זה קרה זה לא חלום, זה היה אמיתי הוא באמת איננו.
מישהו אמר לי שזאת הייתה הלוויה הכי עצובה בחיים, הלוויה הראשונה שבה הוא היה וכולם מסביבו בוכים גברים, נשים כולם.
והנה אנחנו בדרכנו לבית שלו לשבת שבעה וזה עדיין לא נתפס.
מה עושים? איך ממשכים מכאן? איך מתגברים על כאב זה? האם נצליח להתגבר?
את התשובות לשאלות אלה נדע רק בעתיד בנתיים אנחנו בוכים ומתפללים שיחזור ובוכים שוב שמגלים שזה לא יקרה.
היום זה היה היום הכי שחור.
תגובות (1)
ריזה עצוב!!