המשמעות של הבכי שלי.

השבוע הזה היה שבוע שלא יכולתי לתאר לעצמי, שזה יכול באמת לקרות למישהו.
אז עשו מסיבה כזאתי לכל הכיתה, הביאו דיג'יי ועשו את זה ממש מושקע. זה קרה ביום רביעי..
לא רציתי לבוא, ידעתי מה המצב שלי בכיתה ושבטוח זה יגמר ברע.. אבל חשבתי לעצמי,אולי דווקא יהיה כיף ואני אפסיד?
בסוף הלכתי לשם. הלכתי עם החברה היחידה שלי.
הייתי בצד, והסתכלתי על הילדים עושים כיף ורוקדים, אבל לא יכולתי לבוא לרקוד איתם.
זה שהציע לי חברות בעבר, ובגללו קרה כל החרם הזה, בא והתיישב לידי. הוא הציע לי לרקוד איתו, ואני לא יודעת ממש למה, אבל הסכמתי. הוא בהתחלה רקד איתי, והכל בסדר, אבל מאחורה באו אליי כמה בנות, והתחילו לזרוק עליי אוכל. פתאום רוב הכיתה לקחה אוכל וזרקה עליי, והשאר הסתכלו וצחקו. אפילו אותו הנער שרקד איתי.
יצאתי עם החברה שלי לבחוץ, התחלתי לבכות. חיכיתי למונית, והלכתי משם, מלוכלכת ומדוכאת.
יום אחריי זה, עד היום, דיברו על זה בפייסבוק. על כמה שזה מצחיק ועל כמה שצרך לעשות את זה עוד… החברה שלי התקשרה אליי ועדכנה אותי. הרגשתי מושפלת.
היום, יום שבת, חיכו לי כמה מהילדים מחוץ לבית, כשההורים שלי לא היו, והתחילו לצעוק לי כמה הם רוצים שאני אמות כבר, ושכשזה יקרה, הם הולכים לעשות מסיבה גדולה, שכולם יחגגו וכל העולם יהיה שמח יותר.
הם התחילו להעליב אותי, ולצרוח את זה בכל השכונה, אז כמובן שהשכנים ישמעו גם.
פשוט צעקו, 'לי הזונה', 'לי הכלבה' , 'לי תמותי כבר'…
האמת היא, שזה בדיוק מה שרציתי לעשות. למות. רציתי לקחת סכין, לדקור אותי כבר בלב, ולמנוע ממני לסבול כל כך הרבה.
רציתי לתלות את עצמי איפשהו, שלא ימצאו אותי.
רציתי רק לעשות משהו כבר.
אבל.. אני לא יכולה. אני לא יכולה לעשות את זה לעצמי.
להורים שלי.
לחברה היחידה שלי.
ולכן. כן, גם עליכן חשבתי.
עם כמה שאני רוצה למות, עם כמה שאני חייבת כבר לסיים עם החיים המחורבנים האלה.
אני חייבת להישאר חזקה. אני חייבת להקשיב לכל האיידולים שהשפיעו עליי.
כי אני יפה כמו שאני
כי אני לא שמנה
כי אני יכולה לעשות הכל
כי אני לא טיפשה, או מכוערת, או סתומה, או זונה, או כלבה.
אני לא הטיפוס של הבנות האלה מהשכבה שלי, שהן ממש לא בתולות, והיו להם 1,000,001 חברים. כי אין לי חבר, ולא היה לי, ולא שכבתי עם אף אחד, ובגלל המצב החברתי שלי אני גם לא התנשקתי..
ואני לא יוצאת למועדונים ומשתכרת, או מראה את הגוף שלי לאנשים, וזו עובדה שאני אפילו מתביישת מאמא שלי…
ואני ממש לא כלבה. אני לא נובחת .~.
ואני לא כל מה שהם חושבים עליי! וגם אתן לא!
לא משנה מה יגידו לכן, מה יעשו לכן, תישארו חזקות כמו שאני נשארת חזקה.
ותאמינו לי, שלמרות כל הסבל הזה, ולמרות כל הבכי הזה והצרחות האלה, אני נשארת חזקה, ואני נגמלתי רשמית מלחתוך וכאלה.
ואני לא אתאבד עכשיו, ואגרום להם לשמוח. כי אם אני חיה, כנראה יש סיבה לזה.
יש להם בעיות? שילכו להיתקע בקיר, או יעצמו עיניים.
אם פוגעים בכן, בנות, אתן תמיד יכולות להתייעץ איתי, על הכל. אני פה בשבילכן. 25 שעות ביממה!
אתן יכולות לפנות אליי, תמיד, במייל: [email protected]
ואני פה בשביל לעזור לכן, לתמוך בכן, לייעץ לכן וסתם לסבול את החפירות שלכן..
STAY STRONG!