הניחו לעצמכם לשקוע

אף פעם לא באמת נהנתי משום דבר. אני לא יודע למה, אבל ככה זה.- מאז ומתמיד, העולם היה בשבילי אפור. ברור שיש אוכל טעים ובדיחות מצחיקות וסרטים מעניינים, אבל להכל מבחינתי יש תמיד תחושה חסרת טעם כזאת של מוזיקת מעליות. ברור שבמהלך שנות חיי צחקתי וחייכתי לא פעם ולא פעמיים.- אני לא אדם בעל חזות דכאונית, אני מתפקד בעולם: אוכל ושותה ועובד ומבלה, ועם-זאת.- אף פעם לא באמת נהנתי משום דבר. אף טעם, אף צליל, אף מראה, ואף תחושה לא גרמו לי אף פעם לאושר כזה שמצדיק את החיים על פני האדמה. אני לא מבדיל בין ספגטי במסעדה איטלקית לבין ארוחת אינסטנט של "מנה חמה". אני לא נהנה יותר ממוצארט או מנירוונה מאשר מנגינת הצלצול של הפאלפון שלי.
אפילו בסקס,- הכל נעשה תמיד מתוך תחושת מכניות. לגמור זאת לא בעיה.- כל אחד יכול לגמור. אבל לחוות אורגזמה, זה כבר סיפור אחר. סיפור שמעולם לא היה לי בו חלק.

וזה היה ככה מאז ומתמיד. אני זוכר כשהייתי בן 8 או 9, הלכנו כל המשפחה לים, והכל היה טוב ונחמד ויפה. אבל שום דבר לא היה מרגש. החוף הפסטוראלי נראה לי כמו כרזת פרסומת דו מימדית לאיזו חופשה בורגנית שיגרתית, השמש עמדה בשמיים כמו מנורת פלורסנט משרדית ענקית, וצורות העננים המופשטות שבשמיים, לא נראו לי כמו כלום.
הכל היה, כמו תמיד,- נטול סיבה. ישבה על החול החם לא הייתה נעימה או מעניינת יותר מאשר ישיבה על הספה בבית.
זה היה מזמן, אבל אני זוכר. ההורים שלי ישבו על החוף, ואני ואחי הבכור נכנסנו אל הים. מאז ומתמיד העדפתי להשאר באזור הרדוד.- במקום שבו לא צריך להתאמץ ולשחות כדאי להשאר מעל פני השטח. אבל אח שלי דחק בי, וכך קרה שבאותו היו התקדמנו שתינו אל המים העמוקים, שהיו באותו היום, לרוע מזלנו, הפכפכים במיוחד.
אני הייתי בן 8 או 9, והוא היה בן 12 או 13.- שיחקנו בגלים, שנהיו גבוהים יותר ויותר. גלשנו על גביהם, וצללנו תחתם, והגלים תמיד המשיכו בדרכם באין מפריע. מדי פעם גל גדול במיוחד הנפיל אותנו מעטה אל עומק המים, וטלטל אותנו בתנודותיו הפנימיות.- אבל גלים מטבעם ממשיכים תמיד הלאה אל החוף, ואנחנו שבנו ועלינו מן המעמקים פעם אחר פעם. כך שיחקנו לנו בים אני ואחי הבכור באותו יום נעים ושטוף שמש.
אך המים המלוחים יודעים להפיק מקרבם דברים נוספים מלבד גלים על פני השטח. המעמקים השחורים, אינם תמימים, כמו קרום המים המתנצנץ בשמש. שם למעטה, נוצרות ספירלות סבוכות.- חורים מתפתלים במרקם הנוזל, שפוערים את לועם מעלה אל אוויר העולם, ומושכים את כל הנקרה בדרכם מעטה אל התהום.
מערבולות…
לקח לי ולאח שלי זמן להבין מה בדיוק קורה. העליה אל פני המים נעשתה פתאום סבוכה, וכשהגענו מעלה, במקום שתהיה לנו מנוחה לקראת הגל הבא, שבו הזרמים והוסיפו לגרור אותנו מעטה. לפטה, נראה שהעולם כולו התפרק, והתחלף בכאוס כחול מלוח. לא היו עוד חוף ושמיים, לא עוד ימינה ושמאלה, אחורה- קדימה או למעלה- למעטה. היו רק מים מלוחים שגעשו מכל מקום, ופרפורים.- ארבע רגליים וארבע ידיים, שאינן מיומנות מספיק בשחיה, המנסות ומשתדלות להלחם בסחף.- לחזור אל האדמה היציבה והבטוחה, או לפחות להמשיך ולשאוף חמצן אל הריאות. נלחמנו וצעקנו זמן מה, ואז, לאחר כמה דקות, קרה דבר מוזר מאוד.-
אני הפסקתי.
פשוט עצרתי הכל, ונהייתי כדחליל כבד המתנועע אנה ואנה לקצב המערבולת. אח שלי, הגדול ממני בארבע שנים, אחז בי בידו האחת, והכפיל את מאמציו. הוא מאוד רצה לחזור אל החוף ולהמשיך לנשום. ובאשר אלי.- לי זה כנראה לא היה מספיק חשוב. הייתי עייף ממאבק, ולא מצאתי לנכון להוסיף ולהתנגד לתהום שנפערה תחתיי.
מאותו הרגע שנטשתי את שדה הקרב, אני זוכר הכל במעורפל. נסחפנו, ולא היה ברור לי לאיזה כיוון. אח שלי קרא לעזרה, וצעק וגער בי על שאיני עוזר לו. הוא נשמע כל כך רחוק. למעשה,- הכל היה רחוק.- כל הקולות, וכל הריחות והמראות והתחושות. אני לא הייתי שם.
נהפכתי למעיין גוש עופרת אורגאני, ורק קצת יסורי מצפון דגדגו אותי, על שאני מכביד על אחי במאמציו. היה ברור שהוא יעשה הכל בשביל להחזיר את שתינו אל החוף הבטוח, ובאמת שלא היה ברור לי למה. עדיין לא ברור לי למה. חשבתי לעצמי,- "בשביל מה?… עזוב,- תרפה ממני. תן לי לשקוע. הרי בסופו של דבר נמות כך או כך, ואין טעם להוסיף ולפרפר. בסופו של דבר נמות, בין אם בגיל 70, ובין אם עכשיו. מה הטעם להיאבק? מה אתה מוצא בעולם הזה שכל כך שווה להלחם למענו?…" האינסוף השחור שלמעטה כבר אחז בי בחוזקה. וכשאתה רטוב,- קר יותר להיות מחוץ למים. בפנים היה נעים ונוח ועוטף, ואילו בחוץ נשבה רוח חדה, ורסיסי גלים הצליפו בי. התמונות המבולגנות המרצדות בלבלו את עיניי, והצעקות הגירנו מנוחה מאוזניי. בפנים היה שקט ונעים וטוב, ובחוץ היה כואב. המערבולת שאבה אותי פנימה אל הקבר המיימי, ואני הסכמתי ברצון להישאב.
המנוחה שהובטחה שם קסמה לי…
אבל ידו האמיצה והנחושה של אחי לפתה בכח את זרועי הרפויה. הוא נאבק בכל כוחותיו להישאר באוויר המבולגן והרועש, עד שלבסוף הופיעו קבוצה של גלשנים מעבר לגלים, והושיעו אותנו.

שנים רבות עברו מאז אותו האירוע, ואני עדיין חי, והעולם עדיין אפור. מלא בדברים אפורים ונחמדים, שממלאים את החלל כמו מוזיקת מעליות.- מעבירים את זמן ההמתנה על פני השטח, עד שיגיע יום השקיעה…
אף פעם לא באמת נהנתי משום דבר.
אף פעם לא חוויתי התעלות.
לגמור,- גמרתי הרבה פעמים.
אבל אף פעם לא חוויתי אורגזמה…
אם יש משהו בעולם הזה שאפשר להגיד עליו שאי אוהב לעשות אותו, זה לישון. אני אוהב להתעטף בשמיכה, ולא להרגיש את העולם שסביבי. להניח את הראש על הכרית, ולשקוע לאט לאט אל תוך התהום השחורה. בלי תחושות, ובלי מחשבות… אני אוהב להניח לעולם שסביבי לאבד את הסדר וההיגיון שלו.- להתערבל ולהפוך לבליל של דברים חסרי חשיבות. לעצום את העיניים, ולשקוע. בלי חבל הצלה,- בלי שעון מעורר. לשקוע, ולכמה שעות, פשוט לא להתקיים.

אני מהרהר לפעמים ביום מותי. אני בטח יהיה בן איזה 40, ואשב לבד באיזה בית בורגני, אולי אפילו בבית שבו אני גר עכשיו אני בטח אשב על ספה נוחה, ואסתכל על איזה עיתון בלי לקרוא אותו, או שאבהה בטלוויזיה בלי להקשיב. הנשימות שלי יעלו וירדו בקצב קבוע ובריא, עד שלפטע מערבולת פתאומית תווצר לי בלב, ותפלח את גופי בכאב חד. אני אשמט ממושבי על הרצפה כמו סמרטוט, ואתעוות. אני אתעוות כמו שבאותו היום, בעודי ילד, פרפרתי על פני המים. וכמו באותו היום, אניח לבסוף למערבולת לסחוף אותי. לא ארים קולי בצעקה, וגם אם אהיה לי פאלפון ואהיה מסוגל לחייג,- לא אזעיק עזרה. הפעם לא אסבול את העייפות והכאב הכרוכים בעליה חזרה אל פני השטח. הפעם אניח לעצמי לשקוע.