"הנקמה של נוי" (לא לילדים!…)

"הנקמה של נוי"

"אני עוד אתנקם בך על זה" אמרה והתרוממה מהכורסא לפני שחצתה את הסלון ויצאה ממנו אל חדר השינה. היא אמרה את המילים לאט ובזהירות. כאילו קוראת משפט דהוי מתוך ספר ישן. חשבתי לעצור אותה, אבל לא היה לי מה לומר. האופן שבו אמרה את שאמרה עורר בי צמרמורת. זה לא היה כעס ולא תסכול. אפילו לא קרוב לאלו. זו הייתה מעין השלמה. עניין ברור ופתור שאין צורך לייחס אליו רגשות כלשהן. כמו אחות בכנסייה שמדברת על דברים רעים שמתרחשים במקומות רחוקים בעולם. אני עוד אתנקם בך, אמרה בנימת "מחר יהיה גשום" ויצאה מהחדר .
כשסגרה את הדלת, עשתה זאת בשקט ובטבעיות. כמעט קיוותי שלפחות תטרוק את הדלת. שתגלה איזה שהם סימנים של כעס. לפחות כאב, לפחות אכזבה. כל אלו עדיפים מלא כלום.
נותרתי שם לבדי על הספה המיועדת לשלושה, והבטתי בחלל הריק שהותירה אחריה נוי. לרגע היא עוד הייתה שם ישובה לפני, אך זה היה רק מוחי ששיחזר את צעדיה האחרונים אל מחוץ לחדר הזה. מה תעשה עכשיו? חשבתי לעצמי. היא בטח תעזוב אותי. בעצם אין לי ספק. זאת נראית כמו אפשרות סבירה למדי שהתחשב בנסיבות. אני אתעורר בוקר אחד, והיא פשוט לא תהיה עוד. הדברים שלה, הבגדים שלה, מברשת השיניים שלה ואפילו החתול העיוור שלה "סמיגול" יעלמו כלא היו. הרמתי את עיני אל המדף הנמוך בסמוך לדלת הכניסה. על המדף נחו נעלי הבית שלי, ועליהן נמנם בנחת החתול האפור והזקן. הוא לא השמיע גרגורים כמו בדרך כלל, אבל הייתה לו מעין הבעה מחוייכת. כן, אין לי ספק שהיא תעזוב. במוקדם או במאוחר. תחילה אני וודאי אחוש הקלה אדירה כמו מישהו שהניח משקלות כבדה אחרי שנים של סחיבה. אבל אז, זמן קצר לאחר מכן אני אתגעגע אל האבן והמשמעות שהייתה לה עבורי. כבדה או לא, כולם סוחבים אבנים בחיים שלהם. חלק כבדות יותר וחלק פחות, אבל מה שבטוח זה שכל אחד צריך משמעות. בלי ייעוד ומחוייבות איך יוכל אדם להוכיח לעצמו שחייו היו בעלי חשיבות?. אין מה לעשות. משמעות זה דבר כבד.
אין מה לומר, זה יהיה נורא כשתעזוב. אני זוכר את הפעם האחרונה שקיבלתי את החופש שלי בחזרה. היא בדיוק עזבה את הארץ לבקר קרובים באוקראינה בשביל איזו חתונה או משהו כזה, ואני נשארתי לבדי בבית. כלומר, אני וסמיגול החתול. בהתחלה זה היה נפלא. יכולתי להגביר את המוזיקה כעוות נפשי ולאונן איפה שהמתחשק לי. יצאתי לשתות עם החבר'ה והזמנתי אפילו פיצה מלאה בגלוטן ולקטוז. כמובן שדאגתי לנקות את השאריות האלו טוב טוב בשביל שלא תחטוף אלרגיה כשתחזור. אבל זה לא הרגיש כמו טרחה גדולה.
בעצם, כשאני חושב על זה, זה באמת לא היה כל כך נורא כשהיא עזבה. אני זוכר שאמרתי לעצמי שהייתי יכול להמשיך עם סגנון החיים הזה עוד איזה חודש, חודשיים, שנה לכל היותר. אז אולי זה לא כל כך נורא שהיא תעזוב. עם זה אני יכול להסתדר. אבל בעצם, זה בטח לא זה. כלומר, אין לי ספק שהיא תעזוב אותי בשלב כלשהוא, אבל לא על נקמה כזאת היא מדברת. עכשיו אני בטוח בכך. האופן שבו היא אמרה את המילים. השקט הנפשי שלה. זה לא מרגיש כאילו הגיעה לתובנה חדשה בכל הנוגע להתפחות חייה. מי יודע, אולי חזתה כיצד הדברים יתגלגלו וכבר תכננה את מה שתעשה במקרה כזה. מי יודע, אולי היא אפילו חיכתה שזה יקרה. אני זוכר הרבה פעמים שרק חיכיתי להיפגע בשביל שאוכל להעיז ולעשות מהלך.
אז מה היא הולכת לעשות? אולי היא מתכננת לשכב עם אחד החברים שלי. גם זאת אפשרות. ואחרי הכל, יש זה את כל הזכות שבעולם לעשות את זה. אפילו אני, בתור בן זוג שלה, חושב שזה מגיע לי. אני מתרומם מהספה והולך למטבח. מתחשק לי איזה משהו מתוק שיעביר את היובש בפה שלי. לא יודע למה, אבל זה מרגיש כאילו ישנתי ורק עתה הקצתי. כאילו כל זה היה בסך הכל חלום משונה בעל טעם מר. אני מחטט במגירות אבל לא מוצא דבר שראוי להיאכל. במקום זאת, אני מרתיח מים לקפה ומתחיל לשלוף את המרכיבים ממקומם.
טוב. בסדר. אבל גם אם היא תשכב עם אחד החברים שלי. מה אז? אני חושב שגם זה יעשה לי רק טוב. זו בהחלט תהיה מכה קשה, אבל אחריה אני ללא כל ספק אוכל להתחיל נקי יותר. אבל בעצם, אולי זה לא כל כך סביר. כך או כך יש לי רק ארבעה חברים טובים ואני לא חושב שהם באמת אופציות עבורה. אחד מהם הומו, שניים מהם נשואים והרביעי משותק מההפופיק למטה. ונניח שגם אם כן אחד מהם ישכב איתה, אז הרי שהוא לא באמת חבר שלי. זה יפתור לי עוד בעיה ויוציא עוד אדם מהחיים שלי שלא ראוי להיות שם. לא, כנראה שגם זה לא בתוכנית. אולי היא תשכב עם זר גמור, או אולי אפילו עם כמה זרים גמורים. אבל גם אז זה לא ישנה. זה לא ייפגע לי באגו או משהו, כי אני אדע טוב ויפה שהיא עושה את רק בכדי להתנקם בי. לא יהיה לזה שום קשר לגודל איבר המין שלי או יכולת הסיפוק שלי.
אני מריץ את הסיטואציה הזו בראש בעודי בוחש את הקפה. היא לא נעימה לי בכלל.
אני מרים את הספל ללגימה וטועם ממנו. לאחר מכן מחזיר אותו אל השיש ומוסיף אליו עוד שתי כפיות סוכר. מצידו השני של חלון המטבח יש חושך. לא חושך מוחלט, אלא חושך מתפשר כזה של שעות הדמדומים המאוחרות. חבל, דווקא לא היו מזיקות לי עוד כמה דקות עם השמש. מבלי משים, הולכת הסיטואציה הלא נעימה בראשי ומתחדדת. זה מעלה בי בחילה לא נעימה שכזו, אבל בעצם ככה רק יהיה לי יותר קל לשחרר ממנה. אם תשכב עם מישהו זר זה בהחלט יהפוך את עניין הפרידה הזאת לעניינית וחלקה. כואבת אמנם, אבל אם עלי להידקר אז אני כבר מעדיף דקירה מהירה ומדוייקת מאשר עשרות דקירות כהות.
אני אולי בן שלושים, אבל זה לא סוף העולם. זה לא שיש לנו ילד ביחד או משהו. אנחנו לא באמת כל כך כבולים זה לזו כמו שהיינו רוצים להאמין. היא אמנם מציאה לא נורמלית, אבל מצד שני יש עוד אנשים בעולם וגם אני לא מי יודע מה גרוע בעצמי. אם להשוות לאנשים אחרים כמובן. יש לי עבודה טובה, אני נראה לא רע בכלל ויש לי גוף של בן עשרים ושלוש. חוץ מזה, אני לא גומר מהר ולא שונא הורים ואין לי בעיה עם ילדים בכלל. אני בטוח שיש לפחות כמה בחורות שוות אי שם בחוץ שיגלו בי עניין כלשהוא. הקפה מתרוקן תוך שלוש לגימות ואני מניח את הספל בתחתית הכיור. לרגע אני חושב לשטוף אותו, אבל פשוט אין לי כוח. זה מסוג הרגעים האלו שאתה אומר לעצמך "לעזאזל עם הכל" ונותן לדברים להיות מטונפים ומקולקלים. עכשיו זה לא זמן לבנות ולתחזק.
מבלי לדעת מה לעשות עם עצמי אני חוזר אל הספה. סמיגול מתהפך על הגב ומכיוון נעלי הבית שלי נשמעים כמה גרגורי הנאה. טוב לשמוע שלפחות מישהו נהנה מהחיים.
איך זה בכלל קרה? אני פשוט לא מצליח להבין. כלומר, ברור שאני מבין. זה לא מאוד קשה לעשות את זה. פשוט, אם הייתי חושב קצת, בטח שלא הייתי עושה את זה. הבחורה ההיא אפילו לא הייתה יותר יפה מנוי. היא הייתה יותר צעירה באיזה חמש שנים וגם גמישה יותר, אבל אי אפשר להגיד שהיא הייתה יותר יפה ממנה. לא, זה מאוד רחוק מהמציאות. לנוי יש אופי מחוספס ונשי. כזה שאי אפשר למצוא בקלות אצל ילדות חלולות. היא אישה חזקה, אך במובן הנשי של המילה. ההיא הייתה סתם ילדה שובבה שמחפשת ריגושים. אז למה? טוב, אני גבר. זה למה. אני לא מכיר אף גבר בעולם שלא פוזל לצדדים מדי פעם. והאמת? זה הדבר הכי טבעי בעולם. אם חושבים על זה, אישה יכולה להביא צאצא אחד לעולם כל תשעה חודשים. וגבר? יכול להביא גם אלף אם הוא עובד קשה. בטבע שלנו אנחנו מביאים ילדים ועוזבים חזרה לדרכינו. כמו אנשים שמשאירים תביעות נעליים על החול וממשיכים ללכת. בדיוק באותו האופן אנחנו מתביעים את הדי.אנ.אי שלנו וממשיכים הלאה. זה כמובן לא המצב הפועל של ימינו, אבל היצר הפראי בתוכינו לא מודע לכך שהיום יש חברה וחוקים, וטבעות נישואים ודמי מזונות. "זה מי שאתה" אומר ייצר ההשרדות הפראי שלי. "אתה חיה, וכמו יתר החיות אתה נאמן אך ורק לייצרים שלך". כל זה עומד מצד אחד, בעוד בצד השני עומדת ההתעלות שלי על פני הטבע שלי. ההתחייבות שלי לחוקי החברה האנושית, המוסכמות של זוגיות וכל אלה. אני חושב שהוגן לומר שצריך להתייחס לשני הצדדים במטבע ולהיות קשוב להם. מי יודע, אולי כל מטרת המודעות שלי ביא פשוט לגשר בי הפערים של שני הצדדים הקיצוניים האלו. בכל אופן, הנקודה השלי היא שאי אפשר להאשים אותי על כך שרציתי לשכב עם הבחורה ההיא. אפשר בהחלט להאשים אותי על כך שבאמת בפועל עשיתי את זה, אבל לא על כך שרציתי לעשות זאת. מי אמר לי פעם? "פשע מבצעים עם הידיים, לא עם העיניים".

אני מוצא אותה בחדר. היא לא בוכה או משהו, פשוט ישובה על המיטה בחושך ומסתכלת מחוץ לחלון. אין לי כוונה להגיד כלום. מה כבר אוכל לומר שישנה? היא הרי הגיעה לכדי החלטה. אני רואה בזאת בעיניה. יש שם עצב, אבל כזה שמהול בנחישות. אם היא מתכוונת לשכב עם החבר ההומו שלי ואז עם חבורה של אנשים זרים לפני שהיא אורזת את הבגדים והחתול שלה במזוודה… מה כבר אוכל לומר? "אני מצטערת" היא אומרת בקול נגוע וצרוד.
"זו אשמתי. זו אשמתי שעשית מה שעשית" אני לא אומר דבר. נראה שאני לא באמת טוב בכל העניין הזה של תקשורת. אני פשוט עומד שם כמו גזע עץ כשידי על ידית הדלת ומביט בה.
"אם רק הייתי אישה טובה יותר…" היא אומרת ומשהו בתוכי נסדק בו ברגע. אני לא אדם מאוד חלש, אבל זו ללא כל ספק החולשה הכי גדולה שלי. לראות אותה ככה זה בגדר עינוי עבורי. תמיד הייתה לי בעיה רצינית עם חוסר צדק, אבל כשזה נגע אליה זה תמיד היה קשה כפליים. דווקא היא? האישה הכי חזקה ומדהימה שהייתה לי בחיי, בוכה על כך שהיא לא מספיק טובה? זה כמו לראות את גיבור העל שלך מובס על ידי הבחור הרע בפרק האחרון של הסדרה.
"נוי. זה לא שאת לא מספיק טובה או משהו… זה אפילו לא קרוב" אני אומר והיא מסתובבת אלי. דמעות עומדות לה בעיניים, אך היא נאבקת בהן. "אני פשוט גבר את מבינה. אני אדיוט, אין מה לומר. אני חלש. אני יותר חלש מהטבע שלי… אני… אני לא יודע להסביר את זה. זה פשוט קרה ככה, כי לא היה דבר טבעי מזה באותו הרגע את מבינה? אני מצטער. אבל גם עכשיו כשאני אומר את זה, אני לא מצליח להצטער על כך שעשיתי מה שעשיתי. אני רק מצטער שאת מאשימה את עצמך בכך שאני אדיוט וחלש." בחיים לא הייתי מעלה על הדעת שאצליח להתנסח כל כך טוב.
היא לא אומרת כלום ופשוט מחזירה את עיניה לירח. היא אוהבת את הירח, ממש כמו שאני אוהב את השמש.
אני מתקרב אל המיטה ומתיישב מאחוריה. לא צמוד, ולא רחוק. במרחק בטוח.
"אני לא יודע מה עובר לך בראש עכשיו. אבל חשוב לי שתדעי שאת האישה הכי מדהימה שהכרתי בחיי, וזה שהלכתי ועשיתי מה שעשיתי לא אומר שאני אוהב אותך פחות. זה בכלל לא מרגיש ככה. מבחינתי, זה בכלל לא מרגיש כמו שני דברים שבאים אחד על השני. כמו ללטף חתול ולקנות תפוח. שני דברים שונים שלא קשורים זה לזה. ככה אני רואה את הדברים, ופשוט…" היא מסתובבת, תופסת בלחיי, ומנקשת אותי בשפתיים. לא נשיקה צרפתית ותשוקתית עם לשון. פשוט נשיקה של שפתיים אל שפתיים. אני לא מתנגד. האמת, אין דבר בעולם שאני אוהב כמו את השפתיים שלה. כמעט כמו שאני אוהב את השמש, רק שהשמש לא נמצאת בעולם אלא מחוצה לו.
"אני אנסה להיות אישה טובה יותר" היא אומרת בין נשיקה אחת לאחרת. "אני אספק אותך, ואגרום לך להרגיש נערץ ואהוב כמו שמגיע לך. אני מבטיחה את זה. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אני רוצה אותך חופשי. אני רוצה שתהיה איתי כי אתה מרגיש שאני האישה שלך. לא איכפת לי מה אתה עושה אתה מבין?" אני מהנהן ומחזיר לה בנשיקה. בעצם, אני לא כל כך מבין.
באותו הלילה אנחנו שוכבים ונרדמים, מחובקים וצמודים זה לזו. היא קיימה את ההבטחה שלה, ומיום ליום רק השתבחה האהבה שלה אלי. כשדיברנו על זה, היא הודתה שדווקא עצם העובדה שפניתי לבחורה אחרת העירה אותה. כאילו הזכירה לה מה חשוב באמת, ועד כמה אני בחור נחשק שצריך לטפח. לא כל כך התחברתי לעניין הזה של "בחור נחשק" אבל גם לא התנגדתי או משהו. בכל אופן, היא המשיכה להיות מדהימה כפי שהייתה ואפילו ויתרה על הקידום ההוא בעבודה שלה בשביל שתוכל להיות איתי יותר. יצא לי עוד לצאת עם בחורה אחת מאז אותה התקרית אבל לה זה לא הזיז. היא לא אמרה כלום ורק נישקה את השפתיים שלי. היא כמובן לא אהבה את הרעיון הזה, אבל ככה היא הגיבה אליו. נשיקה על השפתיים.
לא שכבתי עם אותה הבחורה סוף. לא מצאתי טעם. בעצם, אולי אפילו הוגן לומר שהרגשתי רע רק מעצם הרעיון. כאילו, יש לי את האישה הכי מדהימה בעולם. שמכבדת, מעריצה, ואוהבת אותי. כזו שמכירה את הגוף שלי והלב שלי ומטפחת כל חלק בו. מה לי לחפש אצל ילדה קטנה שלא יודעת מהחיים שלה? בכל אופן, התארסנו. אני הצעתי לה שנעשה את זה והיא הסכימה מייד. כאילו רק חיכתה שאני ארד על הברך ואומר את המילים. ציפיתי שדברים ישתנו מאותה הנקודה אבל שום דבר לא הרגיש אחרת. בכל פעם ששכבתי לצידה. בכל פעם שנישקה את השפתיים שלי. בכל פעם ששרה לי בלחש עד שהייתי נרדם… עם כל הטוב העילאי שהייתי מרגיש כך גם היה קצת עצב שמהל את הרגשות האלו. אני בגדתי באישה הזאת? הייתי שואל את עצמי בתמיהה. איך יכול להיות שהדבר הזה אמיתי? אבל הוא כן היה אמיתי. הוא נחקק טוב טוב אצלי בזיכרון ולא הרפה ממני. זה קרה שנה אחרי שהתחתנו כשבכיתי. היא נרדמה תחת הזרוע שלי אחרי לילה ארוך ואני לעומתה נותרתי ער. לא יכולתי להפסיק לחשוב. זה קורה לפעמים, אבל נדירות מאוד הפעמים שזה מביא אותי לבכי. זה לא היה בכי שמלווה בקול. זה היה בכי צלול ושקט. כזה שבו הדמעות פשוט זולגות החוצה ללא שליטה. ואז, בעוד הפסים הזוהרים חוצים את לחיי, הקשבתי לפעימות ליבה של נוי הישנה.
היא ישנה עמוק וטוב. דבר לא הטריד את מנוחתה.
היא סלחה לי, הבנתי לפתע. היא שכחה את כל מה שאני עתה זוכר. הבטתי בפניה התמימות עולות ויורדות בקלילות על בית החזה שלי. הירח צבע את עורה החלק בגוונים של תכלת וכחול. הבנתי פתאום, אחרי שנים כה רבות, מה היא אותה הנקמה שהובטחה לי.