הסיפור הראשון שלי

אני מצטערת מראש על הבלאגן בכתיבה שלי, יש לי הפרעות קשב וריכוז אז יכול להיות שזה ייצא טיפה לא מובן =)
החיים שלי מתחלקים ל2. לפני ואחרי החרם.
זה קרה בכיתה ט'…
באמת שהשתדלתי כל חיי לרצות את כולם, הייתי מוותרת על ההנאות הפרטיות שלי רק שלאחרים יהיה טוב וזה כולל לא לריב עם אף אחד.
זה נמשך עד שעברתי כיתה, וגם שם המצב לא היה מזהיר במיוחד.
לא היו לי חברים בתיכון, אז הלכתי לחפש אותם בתנועות נוער.
התנדבתי ב4 מקומות שונים וזאת היתה התקופה הכי יפה בחיים שלי.
החיים בבית גם לא כל כך פשוטים כי לא אהבו את זה שאני מתנדבת, גם כשרציתי לעשות שנת שירות הציבו לי אולטימטום- אם אני ממשיכה עם הכיוון הזה אני עפה מהבית. בכיף הייתי עפה אם היה לי לאן.
ויתרתי. שוב.

התגייסתי להיות תצפיתנית ונהנתי מהשירות הזה עם כל הקשיים והלחץ בית שהיה לי. לא היתה לי בעיה לפרגן לבנות, אבל שלא יקפיצו אותי כשיש עוד בנות אחרות להקפיץ.

אהבה? אין לי.
זה כל כך סיבך לי את החיים שאין לי טיפת ביטחון כשזה מגיע לדייטים או שיחות של 4 עיניים עם גבר או שיחה בקבוצה.

אז אלו הם חיי אחרי החרם.

איך הם היו לפני?
טוב.
הייתי ילדה מלאת שמחת חיים, מלאת בטחון. לא ראיתי אף אחד ממטר.
עשיתי מה שבא לי, לא פחדתי להביע דעה או לנקוט עמדה.
היו לי חברים והייתי חסרת פחד.

המעשה הכי מטומטם שעשיתי היה לקחת מעשה של ילדים בני 14 להשפיע לי על החיים ולמעשה, פשוט להרוס אותם.

רוב הזמן אני מרגישה בודדה, למרות שאני מוקפת באנשים שאוהבים אותי.
מחפשת סיבות לחיות. כי לחיות זה לשרוד, ובשביל לשרוד צריך למצוא סיבות.
עוד לא מצאתי סיבה אמיתית, אבל עוד אמצא.