הפתרון היחיד שמצאתי

אף פעם לא אהבתי להיות בודדה.
אני לא חושבת שיש מישהו שאוהב להיות בודד.
יש רמות של בדידות, בן אדם יכול להעדיף שיהיו לו הרבה חברים, ובן אדם אחר יסתפק בכמות מועטת יותר.
אני לא אוהבת שיש סביבי הרבה אנשים, אני אוהבת שיש סביבי רעש.
רעש טוב- של ילדים צוחקים, של דיבורים. רעש שאומר שהכול בסדר.
אז בניתי קבוצה של ילדים, שבעה ילדים היינו. אולי לחלקכם זה יראה מעט, אבל הם ילדים מרעישים, וחברים מדהימים.
אז הייתי בסדר.
הייתה בי תחושה מוזרה, תחושה לא מוכרת.
התחושה התחזקה, זאת הייתה תחושה לא טובה, שהציקה לי במהלך היום.
הייתי חייבת למצוא דרך לעצור אותה, חיפשתי דרך ומצאתי.
אכלתי המון, כמויות של אוכל ביום. כל שעה אכלתי ארוחה גדולה, שלא לדבר שבין שעה לשעה לקחתי עוד כמה חטיפים.
תחושת הכובד גרמה לי להתעסק בה, במקום בתחושת התסכול.
אחר כך, עליתי על המשקל אצלי בבית. ומן הסתם, גיליתי שעליתי.
הרגשתי נורא, זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שנאה אמתית. שנאה אמתית לעצמי. אז הפסקתי פשוט לאכול. הרעבתי את עצמי. והתחושה התחזקה, אז שוב האכלתי את עצמי בכמויות.
ככה זה במשך שנה. אוכלת חודש, לא אוכלת חודשיים.
התחלתי להסתובב עם ג'קטים גדולים וארוכים. לא רציתי שיראו שומן, או שיראו את הגוף שלי, או יותר גרוע-יראו את מפרקי הידיים.
אספתי את השיער, הזנחתי את עצמי.
הייתי מתוסכלת ודיכאונית, לא יצאתי מהחדר, פחדתי להסתכל על עצמי במראה, שנאתי את מה שראיתי.
התחלתי להוציא את התסכול שלי. בעיקר על אחי הקטן, שחטף ממני מכות והקנטות.
כל היום חשבתי על הטוב שמחכה לי למעלה, חיפשתי דרכים של מוות קל.
כתבתי טיוטות של המכתב שאשאיר לכולם.
המוות העסיק אותי כל כך, לא חשבתי על דבר מלבדו.
לא היה לי עם מי לדבר. לא סמכתי על המשפחה שלי, מהחברים כבר התרחקתי.
וגם ידעתי שכשהן יגלו על החתכים, ישלחו אותי למחלקה הפסיכיאטרית.
הפתרון הקל היה בליעת כדורים, אבל אני חייבת להודות בזה- אף פעם לא ידעתי איך, עד היום אני לא יודעת.
אז חיפשתי דרכים אחרים למות.
חשבתי לחתוך את הווריד לאורך, אבל היססתי- מה אם הוא לא יהיה מספיק עמוק? אני אחיה ובנוסף אהיה במחלקה הפסיכיאטרית.
אז נאלצתי לדחות את המוות בדרכים רבות.
אני לא זוכרת מתי התחלתי להפסיק לחשוב עליו.
התחלתי לכתוב פשוט רגשות, דיברתי אם אנשים כמוני, חיזקנו אחד את השני.
היום זה כבר שונה.
אני עדיין שמה ג'קטים ארוכים.
השיער שלי אסוף, אני לא מטופחת.
אין לי הרבה חברים.
אני עדיין מתוסכלת, פחות, אבל עדיין.
אני לא אוהבת את עצמי בכלל. אבל גם לא שונאת, אני משלימה עם עצמי.
כבר אין לי חתכים, רק צלקות.
את הטיוטות למכתבים זרקתי ממזמן.
המוות כבר לא נראה הפתרון היחיד.
יש עוד פתרון, אני יכולה לספר לכם עליו.
אבל זה פתרון שצריך להאמין בו, לעזור לו להישאר איתך, לחזור עליו כל יום שאתה קם בבוקר. והכי חשוב, אסור לתת לו לצאת ממך!
הפתרון הזה מקסים, הוא פותח לך דלתות חדשות, הוא נותן לך הרגשה של סיכוי, הרגשה שאתה כבר לא ריק כמו פעם. הוא מוציא ממך את התסכול.
קוראים לפתרון הזה תקווה.