הריקנות והשדים של הלילה
אני מרגישה צורך לפרוק לדפים הלילה. אני לחלוטין לא בתקופה הכי זוהרת שלי. עבר עליי שבוע קשוח. מלא כאב- פיזי ונפשי. כאבי גב, צוואר, בטן, ראש, מפרקים- מיד בצאת כיפור התחילו הכאבים, וגררו איתם חוסר שינה מטורף. כאבים בצאת כיפור זה קצת אירוני. כנראה שהגוף שלי התחרט בכל תא על העוונות שהוא עשה בשנה שלפני. וכמובן שלכל הטוב הזה התלווה כאב נפשי גדול. בכי, עצבות, ריקנות עצומה- אולי הכי גדולה שחוויתי. ובעיקר תחושת בדידות עמוקה. חלל כל כך גדול יש לי בלב, שנראה כאילו אף אחד אף פעם לא יצליח למלא אותו.
אני לא רוצה להשמע כפוית טובה. אני מודה על כל הטוב שנתת לי בשנה החולפת, אפילו בתקופת הקורונה. ואני גם בטוחה שהולכת להיות לי שנה מדהימה אפילו יותר. אבל זו תקופה לא פשוטה עבורי. אני פשוט מרגישה לבד בעולם. שוב זו רק אני מולך. מרגישה אותך לוחש לי- ״לקח לך הרבה זמן ילדה שלי, הפעם לקח לך זמן״. וכואב לי לשמוע את זה ממך אבא. מפליאה אותי הסבלנות הבלתי נגמרת שלך כלפי. היא נוסכת בי שלווה. אתה מכיר אותי באמת, בוחן כליות ולב. אתה יודע שיש לך מקום ענקי בלב ובנשמה שלי. אבל המקום הזה לצערי אינו יציב עדיין. הוא עוד לא מבוסס. גם אחרי 25 שנה שאני חיה בעולם עפ״י תורתך אני עוד לא יודעת איך הכי נכון לי לחיות אותה. קצת מצחיק, בהתחשב בעובדה שאני זו שיש לה תשובה מתחכמת לכל שאלה ואני תמיד בשליטה על כל סיטואציה.
וואלה, בכנות, אני אבודה. מה אתה רוצה ממני? הייתי נותנת כלכך הרבה בשביל לדעת את התשובה. אבל זה חוטא למטרה. אני כאן כדי לעבור דרך, אני יודעת. חתיכת דרך ארגנת לי. מזל שיש פנסים שמאירים בתוך החושך. אחרת מזמן הייתי נאבדת באפלה. אני לא אתן לייאוש לכלות את התשוקה שלי לאמת, לטוהר, לתורה. אבל בבקשה, תמשיך לתת לי כוחות ולשמור על הלב שלי טהור.
מגיעה לך סליחה, ובעיקר מגיעה סליחה לעצמי. השנה בכלל לא התכוננתי ליום כיפור ולראש השנה. אין לי תירוצים, גם לא מול עצמי. אבל גם להתעורר שבוע אחרי- זה שווה משהו, אני בטוחה. אני יודעת שהשבוע הזה בא ללמד אותי שיעור. אני מבטיחה להשתדל ליישם אותו על הצד הטוב ביותר. להפסיק לחכות למשברים שלי כדי להתקרב אליך. להפסיק להגיע לרמת הריקנות הזו שמכלה את הכל. אני בן אדם רוחני, את זה אני יודעת עוד מאז שאני ילדה. אבל המסע שלי בחיים הוא אחרי האיזון. איזון בין חומר לרוח, בין שמח לעצוב ובין עשייה לבטלה. אני מתכוונת לפתור את החידה הזו בע״ה. זו משאלת הלב שלי לשנה החדשה. בקשה אחת יש לי ממך: לעולם אל תפסיק להחזיק לי את היד. אף פעם אל תרפה ממני. הנשמה שלי משתוקקת לקרבה שלך. הלוואי שגם השכל ילך איתה יד ביד.
אני אחתום בתודה על המשבר הזה, תודה גם על הריק שאני כל כך מפחדת ממנו. הוא כאן כדי להזכיר לי שהגיע הזמן לעלות מדרגה, להשתפר. הלוואי שאצליח להבין, ללמוד ולהפנים את השיעור שלי. בעזרת השם.
תגובות (1)
שלום. אני רואה שעבר קצת זמן מהפעם האחרונה שפרסמת, אז ברוכה השבה. שמתי לב, שהנמען של המכתב שלך הוא אלוהים ומרגיש לי קצת מגלומני להגיב. התלבטתי בהתחלה אם לתת לו להגיב ראשון, אבל לא נראה לי שזה הסגנון שלו. בכל אופן אני מודה שאני לא מהמאמינים, אבל אני מגיב כי קראתי, ואני רואה שאת מסתובבת עם לא מעט שאלות, שמעסיקות אותך. את מתארת גם כאבים פיזיים, שזה בהחלט לא פשוט. אני חושב שהכתיבה היא מקום טוב לפורקן, ורציתי להציע לך מה שאני מציע להרבה אנשים כאן, לספר על הדברים, פחות ברמת הכותרות והתחושות הכלליות, שלהרבה אנשים יש, אלא לשתף ממש מהדברים היומיומיים שמטרידים ומעסיקים אותך, האנשים מסביבך, הדינמיקה, הפעולות שלך והרגשות והתחושות שעולות בך בכל מקרה. סיפור שיהיה באמת הסיפור האישי שלך. אני תמיד חושב שזה יותר מעניין ונותן פתח לדיאלוג. מאחל בכל אופן שתמצאי את התשובות שאת מחפשת ושלווה. ותמשיכי לכתוב.