וכשמבטינו נפגשים… (הולכים להיות עוד הרבה כאלה, אני סופר מבואסת עכשיו)

זה עוד לא נגמר…

זה קרה ביום חורף אפור, בדיוק כמו האפר שאחרי השרפה.
אחרי השרפה שפוררה את הלב שלי.
ישבתי שם, למזלי אני יודעת לעשות את עצמי כאילו הכול בסדר בצורה מעולה, אז מי שהסתכל עליי לא חשש ולא הבחין בדבר שונה.
אבל היה משהו שונה.
אני.
אני הייתי שונה, יותר מתמיד.
הסתכלתי עליו, הוא זה ששינה את חיי לנצח.
אני אוהבת אותו, ולא רק בגלל שהוא דומה ל…. או בגלל כל דבר אחר.
בגלל שהוא – הוא, ולא אחד אחר.
הוא ישב במקום שלו, מקשיב לשיעור, לעוד 45 דקות שעברו כמו שנייה כשהחטפתי אליו מבט, כל פעם לשנייה וחזרתי לשולחן שלי.
הניירות הגזורים, דפי השורות הריקים, היה לי כלכך הרבה מה לחלוק, אבל לא היה לי עם מי…
רק הוא, מקור העולם שלי, ממנו הכול מתחיל ונגמר.
ולא יכולתי.
לא יכולתי לזוז.
לא יכולתי לנשום.
כשראיתי את שערו המתולתל,
את החיוך המתוק שלו אחרי שהוא עונה על השאלה שהמורה שאלה.
הילד הכי חכם בעולם.
הילד הכי מאושר – או לפחות ככה נדמה לי.
הוא לא מקובל.
הוא לא "מגניב".
אבל הוא לא צריך את זה כדי להיות נ א ה ב .
TERE'S NOTHING LIKE HIM…
(סליחה, אני שומעת Nothing Like Us של ג'סטין אז זה משפיע עליי…)

ראיתי אותך.
את המבט.
את הצחוק העצור, זה שאתה רוצה שיישאר בינינו.
וכל הדברים, הקטנים שאף אחד לא שם לב אליהם.
בגלל זה אני אוהבת אותך…
את הכול.
כל תנועה קטנה, כל חיוך.
לפעמים זה נדמה כאילו כל החיים שלי… סובבים אותך.
אתה יותר מהארי.
או לואי.
או כל אחד אחר.
כי הארי זה חלום שברור לי שלעולם לא יתגשם, אפיל שאני ממשיכה לחלום.
ואתה.. ממש בהישג ידי.
זה באמת ממשי, באמת מציאותי.
ובגלל זה אני רוצה שתהיה איתי.
שתהיה שלי.
ורק שלי.

אבל זה לא נגמר, כי….
משהו קורה כש…
כשמבטינו נפגשים.
כשמבטינו נפגשים – -חיוך עולה על שפתיו, וכך גם על שפתיי.
צחקוק גורם לי לאושר בלתי מוסבר, וכך גם לו.
כי אני לא יודעת מה קורה אצלו בלב, כשמבטינו נפגשים.
אולי הוא מאושר.
אולי הוא אדיש.
אולי סתם כיף לו שאני מסתכלת עליו סתם כך.
אבל הוא לעולם לא ידע מה קורה אצלי בלב…
כשמבטינו נפגשים.