ומה אני, אוויר?

\"ומה אני, אוויר?\"

את יודעת מה? אולי אני באמת אוויר. בשבילך.
בשבילך אני לא יותר מאוויר מלוכלך, מטרד שאין להתייחס אליו. אני מבינה את זה מההתנהגות שלך, מהיחס שאת נותנת לי. למען האמת, מהיחס שאת לא נותנת לי.
את יודעת, בשנה הזו הסתכלתי על מה שקורה בכיתה. שמתי לב שאת לדוגמה, תלויה לגמרי באנשים אחרים, ובדברים לא חשובים. שוליים.
ראיתי שמה שאת עושה בכיתה זה רק בשביל עצמך. בשביל ההתלהבות שלך, ההתלהבות המוגזמת שלך.
הבנתי כמה דברים. הבנתי שאין לי על מי לסמוך. אם אני אסמוך על מישהו ואהפוך להיות תלויה בו, אז בסוף הוא יחסיר לי סכין בגב.
הבנתי גם שבחברה אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. הרי בכל מקרה כבר רואים אותי באור שלילי, חושבים שאני מציקה מידי. ומה הטעם לנסות להפסיק? כשניסיתי לעזור חיזקו את הדעה הזו לגביי. אז פשוט עשיתי מה שריציתי. בלי להתחשב בילדים אחרים. ולמה אני צריכה להתחשב בהם? הם הרי לא מתחשבים בי.
אז התחלתי לעשות מה שרציתי. ומה יצא? יצא בסדר. היחס שלהם אליי לא השתנה. היחס שלי אליהם השתנה.
וכן גם הדעה שלי לגביכם. בהתחלה עוד ניסיתי לשמור את התקווה הקטנה הזו שהדעות שלכם שונות ממה שאתם מציגים. אבל התקווה הזו החלה לקטון, עד שנעלמה לחלוטין.
זה עצוב לראות אותך ככה. זה פשוט עצוב. את מתחילה לבכות על קטנות. זה עצוב לראות איך את מתעצבנת על משהו לא חשוב ואז מוציאה את זה על כל העולם. את משחקת אותה המסכנה, אבל בפנים את נהנית מזה. את נהנית מתשומת הלב שאת מקבלת.
את יודעת, הבנתי מה הקטע בחברות. הקטע הוא לשחר אותה חברה טובה של מישהי, ובלי שהיא יודעת לחשוב עליה דברים רעים. מבלי שהיא יודעת לרכל עליה. לנצל אותה. ככה לפחות זה אצל המקובלים.
ובשיחות שהיו עם דליה אמרתן עוד שכולם באותו מקום בסולם החברתי. אבל זהו, שאין כזה דבר באותו המקום בסולם הזה.
לא שאכפת לי שאני למטה, זנוחה, לא חשובה, רמוסה. לא אכפת לי. ואתן יודעות למה? בגללכם. או שזה יותר בזכותכם. הבנתי שלא משנה מה אני אעשה, אני אשאר למטה. אז אני מנסה לעשות חיים בגיהנום.
אם יש משהו שאני יכולה להבין מהשנה הזו מבחינה חברתית, זה שחברה זה שקר. שקר שחור, גס ועבה. שקר שלא שובר את החומות בין האנשים.
ואם יש דעה שגיבשתי השנה לגבי הכיתה הזו בכל השנים האלו, זה שאני פשוט שונאת אתכם. באמת. מכל הלב.