זאת אני!!!
ביסודי סבלתי הרבה מילדים שירדו עלי בגלל העודף משקל שלי.
הייתי בוכה בבקרים ומרביצה לכרית בלילות.
הייתי מתעוררת עם חיוך ותקווה והולכת לישון עם דמעות בעיניים מרוב ייאוש.
עם הזמן המצב השתנה,אני התבגרתי,הילדים הסובבים אותי התבגרו ועליתי לחטיבה.
הגעתי לחטיבה ופגשתי ילדים חדשים,התחלתי עם דף חדש ולבן לגמרי.
פה ושם זה עדיין קורה אבל כבר למדתי לשלוט על עצמי ולא להתפרץ בבכי אבל לפעמים כבר לא נמצא בי הכוח להמשיך להילחם בכולם והדמעות יוצאות מטבעם.
עכשיו כשאני בכיתה ט' ופני אל עבר התיכון,אני מרגישה שאני בוגרת מספיק להחליט על החיים שלי ואולי אפילו לשנות משהו בעצמי.
אז אני שואלת את עצמי האם בעוד שנה,שנתיים ואולי אפילו בצבא כשאני אעבור את אותו השינוי את אותו התהליך כשאני אגיע אל עבר החלום שלי.
אז עדיין יכאב לי מאותו הפצע ביסודי,שעד עצם היום הזה מותיר בי סימנים.
האם הוא אף פעם לא יעבור?
האם זו הצלקת של החיים שלי?
האם אני אף פעם לא יאהב ואקבל את מה שאני?
אז רק דבר אחד יוכל להראות זאת וזה : הזמן!!!
תגובות (4)
לפי מה שאני יודעת על עצמי ועל אנשים בכללי, אף אחד לא מקבל את עצמו ואנחנו אף פעם לא נהיה שלמים איתנו, בנות אם שיער מתולתל רוצות שיער חלק ובנות אם שיער חלק רוצות שיער מתולתל. והאמת אני לא טובה בלייפות דברים, אני אומרת בפנים-וזה מפגר! זה מפגר להפסיק לאכול כי צוחקים עליך או להתאפר כדיי להסתיר את מי שאת, אני מודה שאני מכוערת, כל הפנים שלי מחוצ'קנות ואני לא שמה טיפת מייקאפ או איפור אחר! אני מקבלת את זה שאין לי שליטה על זה ולא מתעסקת בזה. תתעלמי! שימי פס על העולם! אי אפשר למחוק את העבר ואי אפשר להתעלם, אבל אפשר לדרוך עליו ולהחליט כמו שכבר אמרתי לשים פס. בקיצור- היחידה שתחליט מי את זו את, לא אחרים. ואל תשכחי את זה.
כשאני אומרת את זה לאחרים זה קל,כשאני אומרת את זה לעצמי זה כבר סיפור אחר לגמרי
לא חייב נקודותיי בסוף [וזה *:* הזמן!!!]
בכל מקרה, אהבתי איך שתיארת את שינוי הזמנים מהיסודי, חטיבה, תיכון וצבא ואיך האנשים האחרים שנמצאים בסביבתך משתנים בהתאם לגיל ולאט לאט כל הירידות והצלקות עובדות אבל את עדין חושבת על זה. יפה מאוד.
תודה