זיכרונות ומה אני לוקחת לשנה הבאה

החלטתי כבר מזמן שהעבר הוא לא משהו שכדאי להיתקע בו, ושצריך ללכת קדימה. ועובדה שאני אומרת את זה לכל אחד. אבל גם אני לפעמים חושבת על מקרים שקרו לי בשנה הקודמת, ולפעמים חושבת "מה אם הייתי עושה אחרת". ואפילו שאין טעם לרצות לתקן את העבר, אפשר לתקן את העתיד. באיזשהו מקום העתיד הוא עבר שעדיין לא קרה, ואם הוא לא קרה- אזי יש אפשרות "לשחק" בו. לגרום לו להיות אחרת, להטות אותו לטוב ולרע. וזה רק עניין של בחירה. כל בחירה יכולה להיות גורלית, כל בחירה עלולה להיגמר בטעות קטלנית.
אני זוכרת את התגובות שלי בשנה הקודמת. הייתי.. פגיעה. מחושלת קצת יותר מכיתה ד', אבל עדיין פגיעה. אני זוכרת שהייתה פעם אחת שאמרתי ש"ילדים הם אכזריים", ואז כולם כזה יצאו עליי, ואח"כ לא הסכמתי להמשיך את העמדה שלי ופשוט בכיתי. פעם כשחשבתי על זה כעסתי, אבל עכשיו כבר לא ממש אכפת לי. אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו לא הייתי בוכה, אם הייתי ממשיכה לעמוד על שלי. את מה שהיה אני כבר לא אוכל לתקן, אבל בעתיד הרי אוכל לשפר. אז בעתיד אני אבכה שוב, או שאהיה אטומה לפגיעות? אני רוצה לבחור באפשרות השנייה, אבל אני לא יודעת מה יקרה בדיוק אם יקרה לי דבר כזה שוב. אבל מה שבטוח הוא שלא אהיה אותה ילדה בכיינית של פעם. ואני לא אתן לאף אחד להשתיק אותי, או את העונג הבלתי נשלט בלראות אותי בוכה. ואני יודעת כמעט בוודאות שיש כמה ששמחים לראות אותי במצב כזה לא נעים.
אני זוכרת גם שהייתי מתנצלת על כל דבר קטן. כשחברה שאלה אותי מה הציון שלי, והשבתי "מה אכפת לך?", הייתי רצה להתנצל אחרי זה. נראה לי שזה גרם לאחרים לחשוב שאני סמרטוט רצפה, כי פעם אמרו לי שהיה צפוי שאחזור להגיד סליחה. אבל היי, למה אני צריכה להתנצל? כי לא רציתי לגלות את הציון שלי? וזה לא כי יש לי ציונים גרועים. זה לעתים נובע מצניעות, וגם מאשמה, כי אני יודעת שאחרים שקבלו פחות ממני עלולים להיפגע אם אגיד בגאווה "קיבלתי 90 ו-", "קיבלתי 100!" וכאלה. ולפעמים אני באמת מתביישת להגיד את הציון שלי, כי אחרים כל כך התרגלו לכך שאני מקבלת ציונים טובים, שלפעמים אני חוששת שלא אעמוד בציפיות שלהם. אמא תמיד אומרת לי שאת הציונים אשמור לעצמי, ואולי כדאי שבאמת אתחיל להיות ככה בשנה הבאה, ואפסיק לספר לכל אדם שלישי ששואל כמה קיבלתי, ואולי ככה גם יפסיקו לשאול ולא יצא שאענה תשובה חצופה.
היו גם קטעים שאני כאילו הייתי המורה. ברצינות, המחנכת פעם אמרה "מי שצריך עזרה שיפנה ל-שם שלי-", ואז יצא שכל שתי שניות מישהו בא, וזה היה כולה דף של שש שאלות עם טקסט, והיו לנו איזה 45-50 דקות, ויצא שהספקתי לענות על שלוש שאלות וגם זה בקושי!
והאמת, היו הרבה פעמים שבאו אליי בבקשת עזרה בשיעורים, ואף פעם לא נעים לי לסרב למישהו, אז אני אומרת לו "כן", ומסבירה לו. לפעמים גם פעמיים, שלוש. ואחרי זה יש לי הרגשה טובה על שעזרתי, אבל באיזשהו מקום קול צועק לי "חתיכת פראיירית, למה את לא מתעסקת בלימודים שלך? למה את צריכה לעזור לאחרים? מי בדיוק המורה כאן, הא? את, או האישה שיושבת על יד שולחן המורה?".
יצא גם שהיו לי.. אי הבנות בגלל זה. מי שקורא את החרא הזה כבר יודע שלפעמים יצא שעניתי בצורה חצופה, ואני לא מצדיקה את עצמי- לפעמים באמת הייתי מגעילה, גם בלי קשר לכל החרא שגלגלתי פה. הייתה פעם שחשבו שאני מתנשאת והיה לי ריב והכל.. ולא נעים. אמא שלי כעסה כשסיפרתי לה, והיא אמרה לי חד-משמעית שאני לא עוזרת יותר, כי אני צריכה להתמקד בלימודים שלי וזהו, נקודה.
אני זוכרת גם שכשמישהי הייתה באה אליי לצד ואומרת לי שהיא קצת נעלבה ממני ושהיא מבקשת ממני להתנהג פחות ככה, הייתי מתעצבנת, אבל לאט לאט נרגעת ומודה שטעיתי. ההתעצבנות כנראה נבעה מהתגוננות פראית ואוטומטית שלי, אי-רצון להודות בפאשלות.
אממ.. אז כן, לעתים אני הייתי אותה בדחנית-עוקצנית-חפרנית-תולעת-ספרים שכולם אוהבים, ולעתים.. גם מגעילה, אפילו את עצמי. ואני באמת צריכה להפסיק להתנהג כאילו לפעמים אני יודעת יותר, או להפסיק להכחיש, וכל מיני חרטא.
לא, רציני, מי קרא את כל החרא הזה, מי?! רק מי שיש לו סבלנות. (וכנראה אין לו משהו טוב יותר לעשות)
לול, אומ.. אז כאן הסתיימה הביקורת העצמית הדפוקה שלי. (אני בן אדם מוזר, סבלן ומעצבן שזה משהו)