זכוכיות לבנות ובנות צבועות

אז ככה זה מרגיש להיות מנודה, חשבתי. ישבתי על הרצפה של הסטודיו בעוד מסביבי יש 2-3 קבוצות של בנות, שמשוחחות ביניהן בערנות.
״קדימה, בנות, אנחנו עושות חימום!״ אמרה שירי, המורה שלנו. יש לה שיער חום קצר שתמיד אסוף בגולגול. הפוני בקדמת ראשה התנדנד כשהתכופפה לקחת את רשימת השמות.
עדי, ילדה מהחוג שלי שעד לפני כמה שבועות הייתה חברתי היחידה בשיעור, התיישבה לצד הבנות המקובלות: ניצן, קים, קרן וכל אלה. הן צחקקו ממשהו ונראו משועממות עד מוות מהדיבורים של שירי.
קמנו לעמידה, ושירי עשתה לנו את אותו חימום מטומטם שהיא עושה לנו בכל פעם. אחר-כך עשינו קצת תרגילי בטן (ענבל כמעט צעקה מרוב כאב), ואחרי זה התחלנו לעבוד על הריקוד. הבטתי החוצה מהחלון אל השקיעה המרהיבה.
״.. אז תלמדי אותנו גם שנה הבאה?״ שאלה ניצן בחנפנות.
״כן,״ אמרה שירי, וכל הבנות צעקו ״ישששששששש!!״ רק אני נותרתי במקומי, ממורמרת מתמיד. שנה נוספת עם שירי? זה הדבר האחרון שאני צריכה. בגלל שאני די חדשה היא חושבת שאין לי יכולות. ״אל תעשי עמידה חמישית, אורה,״ היא אמרה לי פעם. ״יפה מאוד, ניצן.״ הוסיפה בחיוך לעברה.
בגלל שלא הייתי בשיעור קודם (יומולדת לאבא שלי), לא ידעתי את הצעדים החדשים.
״את מתרוממת רק בספירה של שבע-שמונה!״ קראה שירי. ״רגל אחורה, שמאל קדימה, לרדת.. כן, יופי. הבנת?״
הנהנתי הנהון חלוש. מאחוריי, ניצן ועדי שוב צחקו.
לפי מה שהבנתי, עדי הגיעה מעט זמן לפניי, ולומדת עם מלכת החוג, ניצן, בבית-הספר. לכן יש להן המון נושאים במשותף. אבל עד לפני כמה ימים ניצן בכלל לא שמה עליה.
״..אז היא יוצאת מהחדר, עם עיניים אדומות.. עלאק ׳היה לי משעמם אז יצאתי!׳ ״ היא חייכה בשביעות-רצון כשעדי התפקעה בצחוק הדורש-כאפה שלה.
אחרי שחזרנו עד הריקוד פעם-פעמיים (במהלך ההפסקות צפיתי במסלולה האיטי של השמש למטה. נושא שיכול להיות מרתק אם אתם משועממים), שירי אמרה, ״יאללה בנות, לפינה!״
נעמדנו בפינת החדר, וכמובן.. עדי, ניצן וקים עמדו ודיברו, ושאר הבנות עמדו בקבוצה משלהן. אני עמדתי בערך בקצה השני.
״אז יש לנו אחת, שתיים, שלוש, ארבע קפיצות קטנות, ושתיים ארוכות. שני שאסה, שני צעדים, ו.. פדשה!״ היא הדגימה לנו ברוב חן.
״אויי, רק לא פדשהה״ אמרה ניצן בקול המתחנחן שלה. ״הכל, רק לא זה!! אני לא יכולה לעשות את זה יותר!״
״תעמדו,״ אמרה שירי. ניצן הייתה בזוג עם קים, ועדי שאלה אותי, ״רוצה להיות ביחד?״
טוב שאת נזכרת להתייחס אליי באמת! ״בסדר,״ אמרתי בנימה לא מחייבת.
המוסיקה התחילה. מזלי שהכרתי את הפדשה משיעור ג׳אז, כי אחרת הייתי עושה לעצמי עוד יותר פדיחות. אבל מה! תרגיל מושלם, ושום מילה משירי. החדשות הטובות הן שהיא גם לא אמרה שום דבר לניצן.
היא עשתה לנו את קטע הסיום הקיטשי שלה. מרימים ידיים באוויר, ומורידים אותם במחיאות. כולן יצאו החוצה עם התיקים שלהן, ואני נשארתי שם אחרונה, אורזת את חפציי באיטיות, לא אומרת אפילו מילת שלום לשירי. בחדר ההלבשה לקחתי את חפציי במהירות הבזק וזינקתי החוצה.
ראיתי את ניצן ועדי מתקרבות אל הדלת, אז השארתי אותה פתוחה. ניצן הסתכלה עליי במבט מתנשא ועברה מתחת לידי בלי להגיד אפילו מילת תודה! יש להן מזל שלא טרקתי את הדלת בפרצופן. אולי זה היה משפר אותו קצת.
הגעתי לחוג באופניים, כרגיל. הנה הן שם, ליד המרפאה. העמדתי פנים שאני מסמסת בטלפון כשהצבועות עברו על פניי ונכנסו למעלית. וכשהייתי בטוחה שכולן הלכו, נכנסתי למעלית עם האופניים המטופשות.
המזל לא שיחק לי היום. ירדתי למטה וראיתי את הצבועות מפטפטות, מבטה של עדי מבט מוערץ, כאילו היא מביטה כרגע באהוב ליבה. היא וניצן הסתכלו על האופניים שלי וכמעט יכולתי להרגיש את המילה מתנגחת בי: ״מוזרה!״
לא נסעתי בקדימת מרכז הקניות. חלפתי מאחורה, איפה שכל העובדים אוכלים צהריים. לא היה שם אף אחד. הכל היה חשוך ושקט.
הגעתי הביתה, מטיחה את האופניים בפינה, מייחלת רק לדבר עם אימא שלי, אחת מהנשים היחידות בעולם הזה שמבינות אותי. שכחתי רק פרט אחד קטן.. הייתה לה סדנה. סדנת שוקולד, רחוק-רחוק מכאן. והיא תגיע בשתים-עשרה בלילה, אפילו אחרי..
״אורה?״ שמעתי את קולו של אבא. יכולתי כמעט להרגיש את לבי מתנפץ לרסיסים כשידעתי שהיא לא פה. אין לי עם מי לדבר.
״אני כאן,״ אמרתי.
״איך היה בחוג?״
״היה בסדר מינוס.״ טיפסתי במדרגות.
״מה זאת אומרת ׳בסדר מינוס׳?״ אבי שאל אותי, ויצא מחדרו. האור הקלוש עלה ממנורת הלילה והציף את הקומה. ״מי הרגיז אותך?״
״אף אחד,״ אמרתי, מניחה את התיק שלי מאחורי הדלת. ״פשוט היה לי יום רע.״
אבי כנראה הרגיש שעדיף לא ללחוץ בנושא, אבל הוא אמר, ״לא משנה מה קרה, זה לא משהו שמקלחת הגונה לא יכולה לפתור.״ היא ליטף את כתפי בנועם ונכנס לחדרו.
והוא סגר את דלת המקלחת. בלי ששמתי לב הדמעות הגיעו. מכתימות את כל פניי. עיניי האדימו, ידיי רעדו. פשטתי את בגדי החוג אל סל הכביסה, ונכנסתי למקלחון.
חפפתי טוב-טוב, מקרצפת מעליי את היום הנורא הזה, או יותר נכון, את השעה וחצי הנוראות האלו. יצאתי מהמקלחת עם הרגשה טובה מעט יותר. ״אוף, הפיג׳מה שלי תמיד למטה כשאני צריכה אותה,״ התלוננתי.
ירדתי במדרגות, והבחנתי במשהו מוזר: הוריי החליפו את זכוכיות ארון המטבח בזכוכיות לבנות, אטומות.
״מה זה הדבר הזה?״ שאלתי בגועל. הצבע פשוט לא התאים למטבח הנעים, עם הוילון השקוף. יצאתי החוצה ולקחתי מחבל הכביסה חולצה קצרה ומכנס. בעוד אני נכנסת הביתה הבטתי בירח. אני פשוט אצטרך להתרגל לזה, אמרתי לעצמי. הבטתי מבחוץ על הזכוכיות המכוערות.
״אני כל כך שונאת בנות צבועות. הן פשוט צבועות כמו הזכוכית הזו. אף פעם אי-אפשר לדעת מה יהיה בתוכן.״
ופרצתי בבכי.