זכרון התאבדות

חורף קר הגשם דופק על החלון הרוחות משתוללות בחוץ ואני מכוסה בשמיכת פוך, מביטה אל תוך האח, מביטה בלהבות ושוקעת בזכרונות.
רגליי היחפות עולות במדרגות ואני מגיעה לעליית הגג אני יוצאת לבחוץ, רגליי היחפות דורכות על הריצפה הקרה, אך זה לא מזיז לי. אני הולכת ומתיישבת על המעקה בטון כשרגליי כלפי חוץ. וכמו כל פעם אני חושבת מחשבות אובדניות ושואלת את עצמי מה היה קורה אם הייתי קופצת ומתאבדת עכשיו.
מה אמא ואבא היו מרגישים? מה החברים שלי היו אומרים? מה האחים שלי היו עושים?. כל השאלות האלו עלו לי בראש.
אמא ואבא? אולי הם יבכו אבל זה רק לפוזה כי הם ההורים שלי וזה מה שהם אמורים לעשות, אבל בתכלס הם היו שמחים הם היו מאושרים. אם הייתי מתאבדת עכשיו, הם היו שמחים שהבת האפסית שלהם לא חייה יותר, הילדה החוצפנית, הכפוית טובה, הפחות מוצלחת מתה.
החברים שלי? גם כן חברים, אף פעם לא הרגשתי כאילו היה באמת אכפת להם ממני אולי שתים שלוש חברות היו מזילות דמעה וכל השאר המומים אבל הם היו שוחכים ממני מהר מאוד.
אחים שלי אלו האנשים שבאמת יזיז להם אם יקרה לי משהו. הם היחידים שהיו בוכים עליי באמת, אבל אחרי כמה זמן גם הם ישכחו. מה זה משנה אם אחות אחת הלכה יש עוד עשר אחרים, פחות אחת יותר נחמד .
ואני מה זה משנה לי אם אני אקפוץ עכשיו שלוש קומות?! ידיד שלי פעם אמר לי שכשמישהו מתאבד אז הוא מתעלף בדרך ככה שכשאני אגיע לרצפה אני לא ארגיש את גופי נחבט בו ככה שאני לא ארגיש את המוות יש מוות יותר טוב מזה ?!
אבל בכל זאת משהו עצר אותי מלקפוץ ואני יודעת שזה בגלל שאני ילדה פחדנית אם לא הייתי פחדנית ממזמן הייתי מתה.