חברה -לא חברה- שלי.

קראו לה בשם מקורי, היה לה מראה מקורי, וחיוך מקורי, של ילדה עם אופי ללא אופי.
אהבתי אותה, היא הייתה חברה טובה שלי, עשיתי בשבילה המון.
המקוריות שהיא החזירה לי איתה, הייתה רעה.
היא פגעה בי כל הזמן, אבל אני אוהבת אותה, ואני אעזור לה.
והיא הייתה יפה, ואהבו אותה, אבל אני עזרתי לה, רק אני.
והיא לא אהבה את עצמה, ואני ויתרתי על עצמי כדי שהיא תראה מי היא, למרות שקצת רימיתי כדי שהיא תכיר בעצמה, זה לטובתה.
והיא לא רצתה ללכת לבד, אז באתי איתה, תמיד, לא משנה כמה רחוק זה היה.
והיא פחדה להישאר לבד בחושך, אז הדלקתי נרות מבלי להפסיק, גם כשהיא ישנה, והיא לא יודעת את זה.
והיה לה קשה בחיים, אז שמתי את עצמי בפינה, התפרקתי בשקט, כי הדמעות שלה כאבו לי יותר, היה לי חשוב לאהוב את החברה המקורית שלי.
והיא ירקה לי בפנים, אבל אני חשבתי שזה גשם, ושום מטרייה לא הגנה עליי ממנה.
והיה לה עצוב, אז שימחתי אותה, עד שלא היה לי קול.
ולא היה לה מה ללבוש, אז הבאתי לה את התחתונים שלי, וזה היה אחד מהדברים הכי קטנים שעשיתי למענה.
אהבו את הילדה היפה, היא מלאך, אפשר לעצבן אותה בקלות, היא נראית תמימה, ילדה לתפארת, ילדה שסך הכל מנסה לשרוד.
אבל היא לא הייתה מלאך, ולהגיד עלייה תמימה זה כמו להגיד שהעולם הוא תמים, שקר יפיפה.
ואני אכלתי זבל, שתיתי מי ביוב, התקלחתי בצרכים של ילדה תמימה שלא עושה שום דבר רע, אה אופס, זה שקר.
והילדה המקורית, עם השם, היופי, החיוך, האופי המקורי, תפסה לי בוורידים.
עד שנהייתי ילדה תהומית, חסרת תחושה.
ועכשיו, כששחררתי אותך, חברה -לא חברה- שלי, הבנתי משהו.
והדופק חוזר ללב, המוח מתחיל להגיב, ואני אוהבת אותך חברה -לא חברה- שלי.
אבל פגעת בי המון, ועכשיו אחרי שאני שחררתי אותך,
אני יכולה סוף כל סוף לנשום.