חברות ישנה.

פעם היינו משחקים, צוחקים ביחד בלי בושה…
פעם היית מסתכל עליי בלי שמץ של התנשאות…
פעם היית מדבר אליי בישירות, ולא רק כי נאלצת לדבר….
פעם היו ימים, ועכשיו הם אינם.

בגן המשחקים, הינו ילדים, תמימים.
לא היה איכפת לנו מה אחרים יגידו, מה קרה עכשיו?! 
עכשיו אתה חולף על פניי בלי לומר שלום, אתה יושב עם חבריך ואני עם שלי, מרוחקים.
אפילו שנאלצת להיות בן זוגי באחד השיעורים בקושי החלפנו מילה.

שונאת את המתח הזה, שונאת את הצביעות, שונאת העמדת פנים, שונאת להתבגר.
 יש לנו אגו מנופח שמונע ממנו כל כך הרבה דברים, כמו אדיוטים אנחנו הולכים אחריו.
אני רוצה לזרוק הכל, רוצה לפרוק הכל! בדיוק כמו שהיינו עושים פעם, כשהייתי מספרת לך בנדנדה על הילדה שמשכה לי בצמות, והיינו מתנקמים בה, אחח איזה צוות נהדר היינו.

שינינו גדלנו, ואותם זכרונות נראים לי כמו חלום רחוק, שככל שעובר הזמן אני באמת מתחילה אט אט להאמין שזה לא קרה.
אתה חסר לי, אך לעולם לא אגיד לך זאת. ורע לי בלב, הלב משתוקק לאותה חברות שהייתה לנו, שאינה הייתה תלויה בדבר.

אני מתבוננת בך עכשיו, צופה איך השתנתה לי מול העיניים.
שיערך החום שהייתי אוהבת לפרוע, מונח באי סדר, שפתיך התעבו. גופך הפך למוצק, נהיית גבוהה, פעם הייתי יכולה להפריח נשיקה על הלחי שלך בלי להתאמץ. עינייך השחורות התכהו עוד יותר, קולך הצפצפני הפך לקול של גבר. זיפים עיטרו את לחייך.

אני יודעת שאתה מתגעגע, אני בטוחה.
אני זוכרת איך אתמול במסיבה מבטנו התלכדו כשהתנגן באווויר השיר שלנו, שהמצאנו לו ריקוד מטופש. שנינו היססנו לרגע, וחייכנו.

כי מה לעשות, גם אם נעמיד פנים, לא שכחנו ולא נשכח. כי יש דברים שעוברים בלב, מזינים אותו, מפעילים אותו, וחורטים את שמם עליו.