חברים מישמיש
כך פגשתי את ז'אן, חבר ילדותי יקר הלב, לפני חמש שנים במישמיש. שנים רבות חלפו מאז עזב עם אמו את בית שאן.
ישבתי לי חולמני במרכז הבר היפה, שקוע במוסיקת הג'אז, שליטפה את החלל העמום, כשגבר גבה קומה נכנס לבר ואישה נאה אוחזת בידו האיתנה. וזיכרון חם ועמוק עלה בי כמכירו.
הוא התכנס לו בקלילות לאחת הפינות הרומנטיות במקום, בעוד אני עוקב אחריו, כשהמלצריות פיטפטו להן והשתהו לשרתו, וככה עם הספק ניגשתי אליו.
במרחק מה, בתוך האפלולית, זיהיתי אותו בתנועתיות הנחפזת והדו הקלוש של מבטא צרפתי שריחף בינינו.
"ערב טוב" – אמרתי, וידינו נלחצו ברשמיות. כחלוף רגע קל, ז'אן זינק מהספות הרכות וחיבק אותי בעוצמה. התבוננו שעה קלה זה בזה מבקשים להדביק את השנים, ובין מילות המבוכה הנרגשות, ראיתי – שפניו של ז'אן נפולות וטרדה חוצה אותם. בגדי העורך דין השמרניים הונחו על גופו ברישול כנכנעים למזגו הנמרי והשובב.
באותם ימים, נשאבתי עמוק לחיי הלילה, וחדלתי לעקוב אחר החדשות, ולא הייתי ער לדרמה התקשורתית סביב עו"ד הפלילים המצליח.
ז'אן היה מהתלמידים שלא יכולים לשבת על התחת. יצירתי ופיקח. "שד משחת", כפי שנהג אבי לכנותו. "אני דש מתחש" – מהפך היה ז'אן בהומור אופייני את האותיות עם מבטא צרפתי. מה שאהבתי בו בעיקר זה את חוש הצדק והאומץ המטורף והמשועשע. הוא היה סקרן ותאו ללימודים, לא הבית ספריים. בעלי חיים, אופניים ומכוניות מילאו את ראשו הקודח. וכמובן, כדורגל. ברחבת ה-16, לא היה זריז, שולט ומבקיען כמוהו.
בעצם מי ששידך בינינו היה המורה של ז'אן, אבא שלי.
באחד הערבים חזרנו יחד מהספריה, אני וחברי הטוב, דודי.
דודי היה בנו של יו"ר ועד העובדים במפעלים והיו לו בבית אנציקלופדיות וספרים שאביו קיבל. הוא היה תולעת ספרים ותמיד התרברב בידענותו במין פוזה תיאטרלית. לי היה נדמה כבר אז שהוא יותר יודע מאשר מבין. הייתי איטי וביישן והוא היה מתגרה בי שוב ושוב וגורר אותי לתחרות שלא הבנתי את מטרתה מלבד סיפוק של יצר קמאי שתסס בו. אבא עודד את החברות בינינו. והאמת שדי חיבבתי אותו, אך הרבה יותר את אחותו הנבונה והענוגה.
באותו ערב, הציע אבא שנהיה מעין חונכים לז'אן בלימודים אחר הצהרים. עד אז הכרתי את ז'אן בעיקר ממשחקי הכדורגל והתלהבתי מהווירטואוזיות שלו כחלוץ.
היחבור בינינו היה מהיר ומיידי, וכך מצאנו עצמינו, שלושתינו מבלים שעות במחנה שהקמנו בחורשה. והחיים נדמו לנו כגן עדן.
אולם אט אט התגלעו מתחים שקטים בין ז'אק לדודי, שלא אהב את הקרבה ל"הצרפתי העילג". גם חלוקת התפקידים והמשימות לא השביעו את רצונו. הוא רצה להיות ה"ראש של המחנה", למרות שהסב נזקים ואווירה רעילה.
משנוכח דודי, שכך הם פני הדברים, החל ממעט את ביקוריו במחנה וטרח להפיץ שמועות בגנות "הצרפתי". לעתים, היה קופץ עם אחות וחבר נוסף כמבקש להערים ולשנות את מאזן הכוחות, ברם כשהנלווים היו מתמסרים לפעילות ושוכחים את מטרת הגעתם, היה מאבד סבלנותו ומושך את אחותו בידה ומסתלק, לא לפני שהייתה מגניבה אלי מבט אוהב כאומרת "מה אני יכולה לעשות…"
מעולם לא ראיתי את ז'אן יוזם מריבה עם משיהו בשכונה. גם אף אחד מהילדים לא התעסק איתו. כלומר וודאי שניסו, אך משנוכחו שהילד אמיץ ואינו מוותר הניחו לנפשו וכיבדוהו. גם הערסים הבוגרים בשכונה, שהיו מורגלים לשלוח את הילדים להביא את הכדורים הנבעטים לעומק החורשה הבינו שיש להם עסק עם ילד זריז ותקיף. "ז'אן הוא ערס קטן, משלנו". ועם זאת, פנסים ושריטות הופיעו לעתים בכל מיני מקומות בגופו והוא תירצם בפתלתלות סיפורית. אני ידעתי, שחלק מהם, פרי העימותים המתחדשים הבלתי פוסקים שנקלע אליהם, היתום הזה, בעיירה. אמו העריצה אותו, את ה"נסיך הקטן שלה", ותמכה בו. והוא אהבה עד כלות.
בסוף שנת הלימודים, שני חברי עזבו עם משפחותיהם את בית שאן. הקשר עם ז'אן דעך, אך לא זיכרון חברותינו. הקשר עם דודי התעורר לאחר שנים כשאני ואחותו נעשינו בני זוג.
דודי שירת בגלי צה"ל, התקדם באקדמיה, וכיום הוא בעל השפעה וכוח בעולם התקשורת. ז'אן – כך קראתי ושמעתי – נעשה לאחד מעורכי הדין הפליליים המצליחים ביותר.
"כל הבאזז התקשורתי הזה הוא קישקוש…יש כמה קולגות צרי עין, מה אגיד לך…שקשה להם עם ההצלחה שלי והם דאגו לטפול על את האשמות של עו"ד שהוא קרימינל…שמשתף פעולה, ששכח באיזה צד הוא נמצא" – אמר ז'אן.
"אתה מספר על זה באדישות, ז'אן, ולא נראה לי שזה מה שמטריד אותך באמת." – תהיתי בקול.
"נכון. תראה רוב החבורה המשפטית יודעים שזה מצוץ מהאצבע. העניין…העניין…שהלקוחות שלי, שאוהבים ומעריכים אותי, אתה יודע…הם קצת חסרי סבלנות, ואני צריך לעצור אותם שלא יעשו שטויות.." – ז'אן אמר את דבריו לאט, עוקב אחרי לראות אם אני יורד לסוף דעתו.
"שטויות, למי, לא מבין, מה באמת מטריד אותך, ז'אן " – שאלתי בדאגה.
"הבן המתוק שלך…מאחות של דודי…שהוא כמו הבן שלי, אתה יודע את זה, אחי " – אמר ז'אן כחפץ להרגיעני בכנות וישירות מרתיעה.
"טוב, עכשיו בילבלת אותי לגמרי, איך הבן שלי קשור לזה" – אמרתי כשקולי נחרד קלות..
"אתה זוכר לפני למעלה משלושים שנה אז במחנה שלנו…יום אחד באת ומצאת אותי ואת דודי שקועים בתיקונים של המקום…?". "ממ…כן, זה היה מפתיע וקצת מוזר…נראיתם שקטים וממוקדים כל אחד בעבודתו…וכן, הייתה את השריטה העמוקה בפניך, אבל אז כבר הפסקתי לשאול אותך…" – שיחזרתי את התמונה, שמשום מה הטבתי לזוכרה. "אז זהו שקצת לפני שהגעת דודי הלך איתי מכות, תשמע הטירוף בעיניו והנצחנות המגרגרת שהייתה בו…נאלצתי להעמידו במקום. אתה לא שמת לב, אבל הוא נעלם לתקופה ארוכה מהמחנה ללקק את פצעיו."
"רגע אני לא מבין איך זה קשור להסתבכות התקשור…לא נכון ? אתה אומר שדודי עומד אחרי כל הדרמה? " – הרמתי קול מיואש.
"תראה זה נפל לידיו מהקולגות שלי שבישלו, והדוד של הבן שלך כעת מלהיט ומתסיס את העניין…
אחרי הכל, יקירי, גם לי יש חברים בתקשורת…"
תגובות (0)