חולת אהבה
תמיד כשעליו אני מסתכלת,
אני מריגשה כמו איזו בובה,
בובת ראווה, קטנה אן-נחשבת,
משהו חסר ערך בכלל.
אתה מנפנף לי בידך הגדולה,
מחייך לי חיוך של אומללות ואכזבה,
לפעמים פרצופך אפילו לא משתנה,
ולפעמים ידך- במקומה נשארת.
ותמיד אני מאמינה שנוכל,
לדבר מתי שהוא, כמו שצריך,
לרדת אל גינת ביתי,
לצחוק, לשחק, להנות- כמו ילדים!
אולי, קצת לרסס איתך ועם ההוא,
ואולי לבוא ולעזור לך עם אחיך,
כול דבר!
אבל לא. זה עוצר אותי.
כי מה?
האכזבה.
מצד שני, אתה.
המצחיק המפזז, שאני לא יודעת כלום עליו,
זה שאני צוחקת ממנו, אבל גם סולדת.
הילד שחיבבתי בגלל הכינור,
הילד שעכשיו אני שונאת בגלל- התנהגותו.
השמחה, כול הזמן, לא טבעית כלל או כלל,
כול ניסיון להכעיסך, כול ניסיון לגרום לך לצעוק,
לכועס, לזעום, לגמור עם העניין- נגמר
ב"מה אכפת לי?"
אז לי כן אכפת. אני מפחדת,
להגיד זה נגמר, לשבת בחדר,
להיות אשמה ושמחה בו זמנית,
אוי, לא אכפת לי בשיט, דאמט!
הבלבול והחולי
הכאב והצרון,
הבילתי האפשרי,
לעומת האסון.
זו אני,
תכירו,
הילדה שממול,
הסתומה עם המשקפיים,
והמכעורת- בול!
תגובות (1)
קודם כל הסיפור או השיר היה ממש יפה.
אני בטוחה שאת לא נראית כל כך גרוע כמו שאת מתארת.
את יכולה לתכנן את השיחות שלך עם הילד (אני עושה את זה מתוך יאוש שאין לי " אהבה" אמתית משלי) אבל לא כדאי לפתח ציפיות גדולות.
זה טבעי שלא תדברי שיחות ארוכות במדרגות אז כדי לך לנסות להיפגש איתו כשאף אחד לא נמצא בבית.אולי אז יתבהרו לך היחסים בינך לבינו.
אם החבר העדכני כדי לך לנסות לדבר אולי קרה משהו?
אז אני ממליצה: תעזי ותדברי!