חוסר היכולת
פעם נהניתי לרקום משפטים, לגלוש על רצף אותיות ומילים ארוכות. פעם נהניתי ללכת שעות ולתהות על אגדות מגוחכות. פעם נהניתי להרחיב את עיני ולסקור את נוף הדמויות והמילים שיכולתי לכתוב ולהרכיב. נהניתי לצייר להם פנים בתיאורים מלאי רצון, נהניתי להגשים אותם בפסקאות צפופות.
היום איני נהנה מדבר. אני מתחמק מהמילים, הנופים והדמויות. אני מתחמק משק האבנים התפוח, מלא אחריות לכתיבה ויצירה. היום איני נהנה לקום בבוקר, או לדבר או לזוז. היום אני מתפורר מהמחשבה שפעם הייתי מסוגל. היום אני מתחנן שאוכל לכתוב כמו שיכולתי בעבר, ליהנות מצחוקן של הדמויות ומחוצפת התיאורים. אני מתחנן בפני עצמי שאוכל אי פעם לאהוב משהו כמו שאהבתי לטוות את העלילה המשעממת שלי, ואת התשוקה העצומה שלי לשמוע את קול מקשי המקלדת בונים סיפור. היום, אני לא מסוגל לכתוב יותר משתי פסקאות עלובות, איני מסוגל להסתער על הרעיון לעלילה. אני אוכל לכתוב את המילה סליחה.
תגובות (4)
אני ממש מזדהה. לאורך כל החצי שנה האחרונה כמעט ולא כתבתי משהו רציני בכלל (לפחות לא כמו פעם). הרגשתי שהבית ספר גוזל ממני את החיים ואת הרעיונות. עכשיו אני מקווה שיהיה לי יותר זמן ושמשהו ישתנה…
הייתי שמחה לתת לך עצות אבל אנחנו כמעט באותו מצב.
אבל מה שכן, כתבת את זה בצורה ממש יפה ואמיתית. נראה שכן נשאר לך משהו מהכתיבה ☺
שמחה שיכולת להזדהות, אם כי אני מאוד מתנצלת על התקופה שעוברת עלייך. אני מניחה שזה מעורב עם עוד הרבה דברים אחרים. אשמח לדבר איתך על זה, אם תרצי. מקווה שהכל ייסתדר אצלך, ותודה עצומה עצומה עצומה על ההבנה והתגובה היפה על הקטע התקוע שלי
וואו אני גם כל כך מזדהה. אצלי אני מרגיש פחות דיכאון, יותר.. ריקנות. שנים שלא כתבתי. בגלל זה חזרתי, כדי לנסות את מה שעזר לי לפרוק את הרגשות שלי פעם. המשפט "היום אני מתפורר מהמחשבה שפעם הייתי מסוגל" פשוט מצמרר אותי.
אני מאוד מאוד מודה לך, אני שמחה לדעת שיכולתי איכשהו לגשר במילים, אם כי אני חייבת לך התנצלות על אי הנוחות שהקטע שלי גרם לך. אשמח לקרוא קצת דברים שלך. אני מקווה שתחושת הריקנות תעבור, בתודה, אליס