חתכים.

הפעם האחרונה שציירתי, הייתה ב2.3.15.
הפעם האחרונה שכמעט ציירתי, הייתה אתמול, 4.4.15.
הציורים האלו, הם לא ציורים אמיתיים.
אבל אני קוראת להם ככה כי המילה האמיתית שלהם מכניסה אותי למקומות שאני לא רוצה לבקר בהם, לא שוב. למרות שזה אותו הדבר כמו פעם.
הציורים האלו, הם בצבע אחד, אבל בקווים שונים.
הצבע הוא אדום, והקווים נהפכים ללבנים עם הזמן.
לצייר זה עוזר לי. אז למה הם אומרים לי להפסיק?
למה הם מראים שאכפת להם, אבל כשאני הכי צריכה עזרה נעלמים?
משאירים אותי עם הטוש, לבדי.
יותר גרוע, מטיחים בפני עד כמה שאני לא טובה, עד כמה שכל מי שמדבר עליי רעות, בכלל צודק. אחרת איזו סיבה מוצדקת יש לו להגיד את זה?
אני מנסה להאמין שאכפת להם, כי הם כאן. אבל הם כל כך רחוקים.
וזה מרגיש כל כך לא מציאותי.
ובאותו זמן כל כך כמו חלום בלהות שאי אפשר להתעורר ממנו.
התחלתי לצייר לפני יותר משלוש שנים. בהתחלה זה היה לפוזות כאלו.
ואז זה קרה. התמכרתי. וזה עזר. ואני מודה לזה. אבל זה פוגע בי. ואני מנסה להאמין שכשאני מציירת, אני פוגעת באחרים. אני עוד אאמין בזה, מתישהו.
אנשים מבחוץ חושבים שאני מסוממת, צוחקת, נהנית מהחיים, תמיד שמחה. וכשאני נשברת מולם, זה מפתיע את כולם. אבל לאף אחד לא באמת אכפת.
טוב הגיע הזמן לספר לכם משהו על הציורים.
הטוש, הוא בכלל סכין, הצבע האדום, הוא בכלל דם, והקווים הלבנים הם צלקות.
וכרגע, נפתרתי מהטוש, אין סימנים של צבע אדום, נשארו לי קווים לבנים.
ואני מקווה מאוד להשאיר את זה ככה. למרות הכל. ההטחות של כמה שאני חרא, הכאב, המראה שלי, הכל.
ועכשיו, אחרי שגיליתי לכם, אלו שטרחו להקשיב לי, אני אחזור להעמיד פנים שהכל בסדר.
וסוף סוף אפשר לפרוק ולהסביר מה אלו הציורים.
שכל כך קשה לי לצייר.