ידע
זה מעצבן.
זה מעצבן, שאנחנו נתונים לגבולות הטבע, ולאידאל הלא ברור שמושך אותנו לקדם.
אנחנו כבני אדם מנסים לברוח מהאידאל הזה, כי אנחנו באיזה שהוא מובן מודעים לכך, אבל להיות מודע זה מעצבן, זה לדעת שלא חשוב מה תעשה אתה תישכח וכול מה שעשית יעלם כליל יום אחד.
הצחוק הוא שאנחנו יוצרים אידאל גם, כדי לברוח מהאידאל הטבע שאין לו הסבר, זה כמו לראות בן אדם שברח מבית ספר ואז חזר אליו ופתח כיתה שהיא לפי העקרונות שלו, אך כאשר ימות, יתחלף בבן אדם בעל אותם עקרונות שבגללם ברח מבית ספר..
תחשבו כמה הבן אדם מרגיש אפסי אם הוא מודע לכך, שהוא בסך הכול תזוזה קלה מהממוצע.
אך אם אינו מודע לכך, הוא מתגאה בשוני שלו אף על פי שאת העולם הוא לא שינה כלל, כי לכול פעולה היוצאת מהממוצע יש פעולה השווה לה ונוגדת אותה, אשר מאפסת את שווי חייו של הבן אדם.
ידע הוא דבר מכאיב, ידע הוא בעצם ראייה גדולה יותר של אי סופיות אך אי הבנתו.
ידע הוא הבנה רחבה יותר של כמה 1 חלקי אין סוף הוא בעצם אפס.
וזה מעצבן, לדעת.
תגובות (2)
*כליל.
התאוריה הזאת מאוד מעניינת ולדעתי גם האדם שברח מבית הספר ופתח בית ספר חדש- יוצר אידיאל בלי שיחליפו אותו. יהיו אנשים שילמדו בבית הספר שלו ולא יסכימו עם האידיאל הזה, ואם כל אחד מהתלמידים יברחו ויפתחו בית ספר משל עצמם יהיו הרבה אידיאלים אבל הם לא באמת ״ניצולים״. דירגתי חמש
התאוריה הזו היא כדי להראות שאין כזה דבר שינוי ארוך טווח, אלא רק שינוי קצר שבממוצע לא ישנה דבר.