כדורגל איטלקי

לפני שנים הזדמנתי למילאנו במסגרת נסיעת שיווק רבעונית. את העיר על כל אתריה המתויירים הכרתי היטב מביקורים קודמים. ומכיון שביום המחרת נועדה לי פגישה באחד המפעלים באיזור תעשייה שבשולי הכרך, העדפתי לבלות את הלילה במלון משפחתי זעיר, מרחק יריקה מהיעד.

המלון שכן במבנה תלת קומתי פשוט, נטול כל יומרה עיצובית. הלובי שבקומת הקרקע רוהט בכסאות פלסטיק לבנים, קמץ שולחנות תואמים חשופים ומכשיר טלויזיה מיושן שניצב על מדף נידף בצמוד לאחד הקירות. כמה גברים, מבוגרים על פי חזותם ומקומיים על פי שפתם, שוחחו ביניהם בלהט. ומכיוון שאיני דובר איטלקית לא הבנתי על מה. כן הבנתי שזה המקום היחיד בטווח הליכה בו אפשר לצפות בטלויזיה ולשתות בירה. החדרים הצנועים, כפי שהובהר לי באנגליתו העילגת של ג'ורג'יו, בעל המעון, אינם משופעים במנעמי בידור לעיניים ולאזניים, לא במטעמי מזון למעיים וגם לא באלכוהול לכבד. וכפי שנוכחתי כשנכנסתי לחדרי בקומה הראשונה, לא היו בו יותר ממיטת יחיד, כיור, אסלה ומקלחת צרת מימדים תחומה בוילון פלסטי דהוי שאולי היה בעברו מפת שולחן. איבזור מינימלי שאין בו כדי לענג את הגוף והנפש אבל די בו כדי לקיימם.

אחרי מקלחת מרעננת, ירדתי ללובי. אוכלוסיתו הוכפלה בינתיים. היו בו לפחות תריסר אנשים. כולם צפו בטלויזיה ששדרה בגווני אפור משחק כדורגל. ולא סתם משחק שגרתי אלא מפגש מכריע בצמרת הליגה בין שתי קבוצות הפאר – מילאן ויובנטוס שאפילו אני, שאינני מתעניין בענף הספורטיבי הפופולרי הזה, ידעתי על קיומן.

איני מבין גדול בכדורגל. ככל הילדים, שחקתי, לפרקים, גם אני. שחקנו במתחם מאולתר בשדה בור לא הרחק מביתי. ומכיוון שלרוץ לא אהבתי ומעימותים פיזיים נרתעתי, התנדבתי לעמוד בשער – למזלי לא רׇבּוּ הַרָבִים על התפקיד. השוער של ילדותי נחשב לתפקיד פסיבי, אפרורי, שגם אם הצטיינת בו לא זיכה אותך בתהילה. ומכיוון שהבנות של אז לא העריצו כוכבי כדורגל כמו בימינו אלה, לא מצאתי כל הצדקה רציונאלית למאמץ הגופני המיותר שנתבע ממגינים, קשרים וחלוצים.
לעיתים רחוקות הלכתי לצפות במשחקי הבית של הקבוצה המקומית שדשדשה אי שם בתחתית ליגה ד'. המשחקים התקיימו במגרש מגודר נטול דשא ומושבים, היכן שלימים נבנה, בעיסקת נדל"ן מפוקפקת, מועדון הספורט העירוני שנים בטרם הפכה מושבת מגורי לעיר.
רק פעמיים בחיי זכיתי לראות במו עיני משחקי כדורגל ברמה גבוהה יותר. שניהם בשלהי שנות החמישים או תחילת שנות הששים של המאה הקודמת. הראשון – משחק ליגה בבאר שבע בין הקבוצה המקומית לאחרת. הוזמנתי ע"י קרוב משפחה רחוק, תושב המקום, במהלך ביקור תקופתי עם הורי. אין לי כל זיכרון ספורטיבי מהאירוע למעט נפילתי שלי עקב הכשלה עצמית ולא עבירה זולתית, וגילגולי במדרון הגבעה הירוקה שבקרביה שכן המגרש. איני זוכר איך ולמה הגעתי למרומיה בגמר המשחק אך אני זוכר בוודאות שהגעתי לשיפוליה ללא כל פגע.
השני – משחקה של נבחרת ישראל דאז נגד קבוצה מברזיל (או אולי נבחרתה הלאומית) בכיכובו של פלה האגדי. דודי, קצין משטרה בכיר בנפת תל-אביב, קבל זוג כרטיסים כהוקרה על שירותו. מכיוון שעניינו בכדורגל היה דל מזה של אחיו הצעיר, הוא אבי, הוא העניק לו אותם בשמחה. גם מהאירוע הזה שהתקיים באיצטדיון הלאומי ברמת גן זיכרוני מתגמד לשער אחד שהבקיע פלה בבעיטה אדירה ממצב נייח וממרחק רב.

נחזור למילאנו. עם כוס בירה בייד, התיישבתי בכסא פנוי וצפיתי ככל היתר, במרקע הטלויזיה. במשך דקות ארוכות התנהל המאבק על כר הדשא בעצלתיים, כמו על מי מנוחות. כך גם הייתה האווירה באולם. מדי פעם הפליט מישהו מהנוכחים משפט קצר, ספק לחבריו ספק לשחקנים, אולי קללה אולי קריאת עידוד. מידי פעם נאמר משהו שעל פי הדיקציה הביע מורת רוח מהקצב האיטי של המשחק. האנשים רצו לראות "אקשן".
למרבה הפלא, כמו קלטו את תחושות הצופים, חלוציה של מילאן הסתערו על שערה של יובנטוס ובתוך מספר מהלכי התקפה הצליחו לדחוק את הכדור לרשת.

כמחווה לחבורה שמסביבי, קמתי, הנפתי ידי לצדדים וקראתי בהתלהבות "בראבו! בראבו!" והוספתי לקינוח "מגניפיקו!" מספר פעמים.

הס הושלך באולם. כולם כאיש אחד הפנו לעברי מבטים זועמים. אחדים השמיעו לכיווני מילות גנאי או בוז (אם לשפוט על פי הנימה ועוצמת הקול) ושניים מהם, בריונים קשוחים, החלו להתקרב אלי בצורה מאיימת.

ג'ורג'יו שהבחין במצוקתי מעבר לדלפק הקבלה מהר לחלץ אותי מהלינץ' העומד להתרחש מול עיניו. רק תושייתו הצילה אותי ממעשה שפטים על רקע אורבני. ממנו למדתי כי כל אורחי המלון מלבדי, היו פועלי ייצור מהעיר הסמוכה טורינו ובתור שכאלה, לא מפתיע שנמנו דווקא עם אוהדיה של היריבה, יובנטוס, נציגת עירם בליגה האיטלקית.

מקובל לומר "ברומא התנהג כרומאי". אולי זה נכון ברומא אבל לבטח לא במילאנו.