ככה זה מרגיש להיות בולמית …

איך ההרגשה להיות בולמית? זה כמו שתשאלו את עצמכן, איך ההרגשה להיות לבד. ולא, לא לבד אחה"צ, או לבד בבית. להיות לבד,מוקף באנשים,מוקף באוהבים,אבל ריק מתחושות. ריק מריגושים. איך מתחילים להיות בולמים? זה מתחיל מדימוי עצמי נמוך, ואחר כך כבר עובר לקווים יותר רגישים, מראה,משקל,ביטחון עצמי. הערות שזורקים ברחוב, בגדים שכבר לא עולים. מה עושים? מחפשים את הדרך המהירה, את הדרך הכי קלה להגיע למטרה. בורחים לנחמה שמובילה לאושר. איך עושים? פותחים את כל דלתות המטבח ממתוק ועד מלוח מבשר ועל חלב, כל מה שנכנס בצלחת, ואפילו יותר. נועלים את הדלת, וככה החיים שלך עומדים להיראות מעכשיו להסתתר. אוכלים עם הידיים, מרגישים מלוכלכים יורקים הכל לאסלה, ואת הידיים שוטפים. מהשקרים והעלבון, כמה לא יכולת להחזיק את עצמך. ובוכים. בוכים הרבה . בוכים מול המראה כשהאיפור מרוח, כי מעצמך אתה לא יכול לברוח.וככה יום ולילה, החיים הופכים לשגרה שמתעסקת רק באוכל. כבר מוצאים שיטות, שלא ישמעו את ההקאות. פותחים את הברז במקלחת, שמים טבעת על האצבע האדומה, לא מתאפרים,שלא יימרח. ושמים בגדים גדולים. גדולים מאוד. שלא ייראו שום דבר, שלא יראו את הגועל. זה עוד במצב טוב, זה עוד כשאת זוכרת לאהוב קצת מעצמך. וקצת לשנוא. על השיניים הרקובות, הכאבי בטן, העליות וירידות, המצב רוח, והשקרים בעיקר השקרים- להורים. אז כשאתה לא בבית, ואתה מחליט להעניש את עצמך, על ששגית בעבודה, על שקיבלת ציון לא טוב, על שרבת עם חברה, מכניסה את האצבע. את מתחילה לחפש אוכל במקומות אחרים, בארונות שלא שלך, בתיקים שלא איתך, מתחילה לגנוב. את הולכת לסופר הקרוב וממלאה את התיק בכל טוב מבזבזת המון כסף על אוכל שנשטף עוד רגע. עושה סיבוב עם האוטו ואוכלת, שומעת שירים ומקללת. את שונאת את העולם כי הוא אשם בטמטום שלך. כבר החלטת לעשות את הצעד, לספר להורים. אבא מתעלם, אמא לוקחת יוזמה. יום אחר כך- את כבר אצל הרופאה, ובמילים של היום- פסיכולוגית. את שותקת במבוכה ואז מספרת, 300 שקל שיכלו לפוצץ לי את הבטן ואת האסלה. מבינה שזה לא הפיתרון ואז את מנסה דיאטנית,מכון כושר, תפריט קבוע. כל החרא הזה שבחוץ,מה שלא מביא את הפתרון הפנימי מה שבא ממך.זה כבר הרגל, דפיקות הלב המהירות לפני השינה. שכלום כבר לא חשוב. אפילו לא אהבה. כי את לא אוהבת את עצמך. כי את כבר לא יוצאת. כי את כבר לא קונה בגדים. כי בלילות ובימים את ממסעדה למסעדה לובשת מסכה. ומרגישה צבועה, לא רק כלפיהם אלא כלפי עצמך. כי ככה זה להיות עם הפרעת אכילה. לבזבז המון כסף ולבזבז את עצמך. על מחלה נפשית. כי ככה זה להיות עם הפרעת אכילה. בעיה כ"כ קטנה שתופסת לך את כל העולם. את כל המחשבות, את כל הדמעות. כי ככה זה להיות עם הפרעת אכילה. לחשוב שזה נגמר, וליפול לזה שוב, להתמכר לסיגריות כדי לא לאכול, להתמכר לשתייה כדי לא לסבול. כי ככה זה להיות בולמית…אבל את לא לבד…כולן מסתכלות במראה ורואות את עצמן רזות יותר יפות יותר טובות יותר. אבל לא, השלמות לא נראית עור ועצמות. השלמות היא המחשבה שלך החיוך שלך, האהבה שלך,ההחלטה שלך להפסיק.