אם יש לכם הערות על התוכן או על צורת הכתיבה, סתם תגובות,או כל דבר אחר. אשמח לשמוע.

כמוני כמוך

11/12/2011 638 צפיות 2 תגובות
אם יש לכם הערות על התוכן או על צורת הכתיבה, סתם תגובות,או כל דבר אחר. אשמח לשמוע.

פרק ראשון
כמוני, כמוך
אסף שמי, שם מקורי ליד השם יוסי. זה השם שהוריי בחרו לי שהייתי בן שמונה ימים. שם רגיל, אחד כזה שיש לפחות לעוד מאה, בעיר שלי. אני לא חושב שאני מיוחד, סתם מישהו כמו כולם. זוג הורים תומכים, אח בכור, אחות גדולה, יש כאלה שאומרים שזכיתי, אני הילד הקטן בבית. כל החיים אני חיי בשגרה שהחיים הכתיבו לי. שהייתי תינוק הלכתי למעון כל בוקר, חיכיתי לאימא שלי שתבוא לאסוף אותי, חזרתי הביתה, השתוללתי קצת, שיחקתי ב"להציל את הנסיכה", משחק שהמצאתי לעצמי עם הצעצועים שמצאתי בבית, אכלתי משהו, ואמא שלי השכיבה אותי לישון, כדי לקום לעוד בוקר במעון. שגדלתי נכנסתי לגן טרום חובה, בתקופה הזאת הכל היה דומה רק שכבר למדתי לאכול ולישון לבד. לאחר מכן הגעתי לגן חובה, כייף חיים! שנה הבאה כיתה א'. שלום, שלום כיתה א' ושלום לעוד שתיים עשרה שנים של מסגרת נוספת שהוכתבה לי. בסופה סיימתי עם כמה חברים ובגלל שהשקעתי גם עם תעודת בגרות. עד שהתחלתי ליהנות בסוף י'ב, נזכרתי שאני הולך להיכנס לצבא, ל-3 שנים. בתחילה הייתי מורעל, רציתי לתרום מעצמי כמה שיותר. כבר במחצית השירות הבנתי שכל מה שאני רוצה זה להשתחרר, עזבתי את הפלוגה והתחלתי לעשות יומיות, אתם תקראו לזה ויתור עצמי, אני רציתי לקום בבוקר ולעשות משהו שונה, אני כל יום בבית מה רע לי? לאחר זמן מה בשגרה הזאת הבנתי לראשונה, כל החיים אנחנו נכנסים למסגרת, בלי אופציות לבחירה ומחכים שתקופת המסגרת תסתיים ושתתחיל לה תקופה חדשה, בתקווה שתהיה יותר מעניינת. בתקופת היומיות, כל יום קמתי ב7 בבוקר, הלכתי להטיל את מימיי, שמתי את המדים, חולצה לבנה, חולצת א' מכנס א', נעליים ושלא נשכח את הגומיות! ירדתי למטה, למטבח שתיתי משהו בשביל להתעורר קצת ועליתי למעלה, לצחצח שיניים, קצת מסתדר מול המראה ויוצא לכיוון התחנה המרכזית, מתקדם לרציף של האוטובוס שאני צריך, בדרך רואה את המחלק עיתונים שמסתכל אלי במבט תמוהה, מסוקרן, אולי אני רוצה עיתון? כל יום אני חייכתי אליו חיוך טיפשי, אמרתי "לא תודה" והמשכתי ללכת לכיוון הרציף שלי,שם עמדתי במקום שלי, כל יום באותו מקום, פוגש את אותם אנשים, חלקם כבר רואים בי מישהו שהם מכירים ואומרים לי "שלום "כל פעם שהם רואים אותי, ואני? אני אפילו לא יודע את שמם. לאחר חמש דקות של המתנה מייגעת לאוטובוס עובר זוג נשואי בשנות ה-60 לחייהם עם כלב שחור, עושים את ההליכה הרגלית שלהם לבוקר, הנה האוטובוס שלי כבר הגיע, נדחף בין האנשים כדי למצוא מקום לשבת, "רק שלא ייכנס לאוטובוס מישהו זקן שאני אצטרך לתת לו לשבת" אומר בליבי, מחכה כבר להגיע לבסיס להעביר את השעות שלי ולצאת הביתה בהקדם. חוזר הביתה ומחכה לעוד יום כזה,זאת השגרה הצבאית שלי. כשאני מסתכל קדימה, בדור שלנו, אני רואה אנשים שונים עושים דברים דומים. אם אני רוצה להכניס את עצמי ולהיות כמו כולם אז הנה לכם מהלך חיי " סיימתי צבא! איזה כייף, טיול קצר לנסות להרגיש קצת חופש אחרי שלוש שנים של שביזות ממושכת, הרי אני עכשיו אזרח, לחזור מהטיול להתחיל ללמוד פסיכומטרי, כאילו שיש ברירה, בתקווה שהוצאתי ציון טוב, לעבוד באיזו עבודת מלצרות לדפוק שעות ולהרוויח כסף לטיול שמצפה לי ויאלה! חצי שנה בדרום אמריקה סמים, אלכוהול בנות וטראקים ככה כולם מספרים. לחזור לעבודת מלצרות שהייתי בה ולהתחיל ללמוד הנדסה, חשבונאות, אדריכלות מזה משנה? העיקר להגיד שאני לומד. סיימתי! יש לי תואר ראשון עכשיו תחילת המצוד למציאת עבודה שהולמת את כישוריי, מקסימום לא, העיקר הכסף. למצוא אישה טובה, לקיים איתה את המצוות, והגיע הזמן, אני אבא. עכשיו תור הילדים שלי, שיהיה להם בהצלחה, להתראות בעוד עשרים ואחת שנים בינתיים אני מבלה את עצמי בעבודה, בטלוויזיה , בחינוך, באוכל למה אתם חושבים שיש כרס?הליכה רגלית מידי פעם כדי לא להרגיש שאני מתאבן, לבלות מידי שנה באיזו חופשה טובה עם האישה, אני מקווה שהפעם הילדים לא יבואו. וככה יום אחרי יום, ובינתיים הילדים כבר גדלו תורם להיות בגן, צבא, טיול קצר, פסיכומטרי, טיול ארוך, תואר בהנדסה, חשבונאות, אדריכלות, מזה משנה העיקר שהם לומדים, עבודה. עד כאן אני כבר סבא! להבין שהחיים כבר קרובים לסיום לנסות להתחמק מהמחלות הצצות, לבלות כמה שיותר עם הנכדים, להתחיל להתפלל בתקווה שבעולם הבא יהיה יותר טוב. לראות טלוויזיה ועוד קצת טלוויזיה, להעביר ערוצים עם השלט בשביל להרגיש שאני לא מתאבן". שאני מסתכל על החיים ככה, עולה בי החשש, החיים שלי יהיו משעממים? חיי שיגרה כל הזמן? צריך למצוא דרך לשבור את השגרה הזאת. השאלה איך? לשיר אני לא יודע, לנגן אולי כמה אקורדים בגיטרה, לא טוב בשום אומנות לחימה, ואני לא בקטע של הרמת משקולות.
החיים מגבילים את כולנו, לרוב זה מבחינת כסף. מנסים להכניס אותנו למסגרות ואנחנו בתור אנשים שחותרים לעצלנות זורמים עם זה. אז יאלה, הגיע הזמן לבחור משהו וללכת איתו עד הסוף, לא להתייאש, מי שרוצה להיות אצן שירוץ יום אחד הוא יהיה אלוף העולם בריצה, מי שרוצה לנגן, שינגן, אתם תצליחו להגיע לMTV יום אחד. מי שרוצה לצייר, פיקאסו קטן לידכם. ואני? אין לי תחביב, כרגע מה שבא לי זה לשבת מתחת לאיזה עץ, לעשות טיול נחמד בטבע, ולחשוב על זה.


תגובות (2)

יפה :) :)

12/12/2011 11:38

מצטרפת למירוש ומה שנכון זה ממש יפה כתוב בצורה מרגשת שרק מבקשת תמשיך דחוף , אם לא תיפגע חלילה אני הייתי מחלקת פרק זה לשני פרקים, כך לדעתי היה קל יותר לקרוא את הדברים שמובעים על ידך בצורה נפלאה. אינני חלילה מנסה לפגוע בך ואם חלילה נפגעת קבל כבר את התנצלותי.
לסיכום אתה כותב 100המם ♥♥♥ באהבה בקי ♥♥♥♥

12/12/2011 11:51
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך