כשפתאום הכל ריק

אולי הייתי צריכה לכתוב לך יותר..
אני עוצמת את עיניי ורואה אותך מולי, עם החיוך שלך, שמחת החיים שלך, ילדה כל כך צעירה שעברה כל כך הרבה..
את מוכנה רק להגיד לי איפה את? להגיד לי אם טוב לך?
אף פעם לא חשבתי שאגיע לסיטואציה כזו..שאת לא פה..
נטע שלי, למי אחייך במסדרונות בבית הספר? ועם מי אחלוק אלבומי תמונות ישנים?
ואיך אוכל להגיע לשיעורי ספורט בלי לראות אותך?
פתאום הכל ריק..ושקט לי יותר מידי
ואף אחד לא מבין
פתאום אין לי את המקום הבטוח הזה, את המקום שבו אני יודעת שגם אם עובר עליי יום רע אראה אותך ונחייך אחת לשנייה את החיוך שלנו ו..
ולרגע אחד ארגיש שהכל הולך להסתדר, כי יש לי אותך, את החברה הזו שיודעת לקחת את החיים בקלות גם כשהם מתפרקים
ואת יודעת? תמיד אני אומרת לעצמי שאני חזקה, שהכל מאחוריי
תמיד אמרתי, ליתר דיוק
הכל השתנה מאז שהלכת…
וזה עצוב אבל מנחם , כי הזכרון האחרון שלי ממך הוא במרפסת בבית שלך, לפני שכל הבלגן והכאב התחיל, כשהשמש התחילה לשקוע ולמרות שהייתה תקופת לחץ בבית הספר שיחקנו במשך שעות
אני זוכרת כל רגע..את האופטימיות והצחוק שלך ומנגד את המבט הקשה שהיה על הפנים של אימך כאשר אמרה שכנראה לא תלכי לתיכון..
סיפרו שגם ברגעים הקשים, האחרונים, לא הפסקת להילחם
אמיצה שכמוך, לא הרבה היו יכולים לעבור את כל מה שאת עברת
אני רוצה שתדעי שהזיכרון שהותרת בלב של כולם מדהים, והשארת חותם והמון אנשים שאוהבים אותך ומתגעגעים בלי הפסקה,
ואני אחת מהן
אז רק תגידי לי איך להפסיק לבכות?
איך להפסיק להתגעגע?
איפה את, נטע שלי?
אני מקווה שטוב לך עכשיו ושכבר לא כואב
אני מקווה שאת מסתכלת עלינו מלמעלה, כל כך מקווה…
אבל את יודעת?
מבחינתי את לא הלכת..
מבחינתי את תמיד איתי,
אני כל כך מתגעגעת