לא בא לי. שינויים זה חרא.

היום הלכתי לשיעור ניסיון בג׳אז וכשסיימתי את השיעור אבא שלי בא לאסוף אותי. נסענו בדרך הארוכה כי בדיוק היה שיר ברדיו שהוא רצה להשמיע לי. עברנו ליד השדה. ״תראה!״ אמרתי. ״שמו פה מוטות, וגדרות..״
הוא עצר מול השדה. ״אז זה אומר ש..״
״כן,״ אמרתי בעגמומיות. ״הולכים לבנות פה בית ספר.״
הוא נאנח ואמר, ״זו דווקא אחת התוכניות שקיוויתי שלא יוציאו לפועל.. המקום הזה נהפך להיות ממש כמו עיר. וזו הסיבה שעברנו לגור פה, בגלל כל השדות הירוקים, והשקט.״

זה לא מתאים לי. ממש לא. במקום הזה ביליתי מאז שעברתי לגור במושב שאני נמצאת בו עכשיו. זה שדה ממש נחמד, עם המון פרחים וחובזות וחמצוצים. אני חוששת שבגלל שהמקום הזה ״משתקם״ ובונים בו המון יחידות דיור ושכונות ובתי ספר וקניונים (כן, קניונים. במושב הקטן שלי) אז ההורים שלי יחליטו לעבור לגור במקום אחר, ואז אני אפסיד את כל החברות שלי. אני אוהבת את הבית שלי. קנינו אותו וסבא שלי, שהוא אדריכל, שיפץ לנו את הגינה ואת המקלחת בחינם.
ויותר מכל.. כשמתו לי התוכים, קברתי אותם שם. והקבר שלהם עוד חי וקיים..
אני ממש חוששת שאיזה אלפני״ק אחד יחליט לחפור בור בדיוק בנקודה הזו בשביל לקבור אלוהים-יודע-מה, ואז הוא יראה את הגופות של התוכים המסכנים שלי.. יקרא לחברים שלו והם יתעללו בהם ובביצה שהם הטילו, שעוד לא הספיקה אפילו לבקוע. אני זוכרת שכשגרתי עוד בעיר הגדולה, בכיתה א׳ מצאנו חתול מת ליד הפחים. הילדים מהכיתה שלי ממש הציקו לו.. זה היה נוראי.
בא לי לבכות.