לא שונה ממקודם (פריקה)

'עם לאנשים מסויימים היה פייסבוק, באמת שהכול היה הרבה יותר פשוט.' חשבתי לעצמי בעודי משרבטת עוד ציור של רונה סקנדינבית שעדיין אל הצלחתי למצוא את המשמעות שלה. נשכתי את שפתי. מבטי היה נעוץ ברשימת האנשים שהיו מחוברים בצ'אט שהבהב על מסך המחשב.
'היא מחוברת. הוא מחובר. יופי. שקרנים כולם' אני חושבת לעצמי בעודי לוחצת את העט כול כך חזק על הניייר שהוא מחורר אותו ועל שולחן העץ שלי מופיעה זריטה כחולה שכבר אי אפשר להוריד. כמו שאי אפשר להוריד עבר. שחררתי לרגע את שפתי ואז נשכתי אותה חזק יותר.
רציתי לחייך. באמת שרציתי.. הרי… אחרי הכול.. זה כול המ שאני עושה בזמן האחרון לא? אני מנסה להיותש מחה בשביל כולם, נכון? לשכנע את כולם שהכול מושלם, ומעולה ושאין שום בעיות. ואם לחשוב על זה ברצינות- באמת שהכול מעולה.
אבל יש רגעים שאני באמת לא בטוחה בזה. לךא בטוחה עם המ שאמרתי נכון או.. כול דבר אחר. פשוט לא בטוחה.
עברתי לצייר רונה אחרת. רונה שמשמעותה בתור מילה היא מסע. היא נראית כמו אר גדולה באנגלית, אבל.. משהו שונה בה.. כאילו הרחיבו אותה קצת. אחד הדברים שה יא מסמלת בתור רונה, סמל מיסטי- זה הודעה, שינוי, ואז- אבידה. אבל לא אבידה שכזו. אלא כשאתה מאבד את עצמך.
הרצף המושלם שיכול לבלבל בנאדם מאוד מהר. לוקח מערבולת רנדומלית ומכניס לראשו של בנאדם. הוא מסתובב שם כמה זמן, עד שנמאס לו- ומשאיר את הבנאדם עם אמת מוזרה ונוחה למדי. אבל אל נכונה.
'כנראה אף אחד לא ידוע להבדיל בין אמת לשקר' חשבתי. מצטטת מספר שאימא קראה ממזמן. אני מתלעת את הכעס והמערבולת שבתוך ראשי לתוך.. בערך… אה.. לחיצה. כן. לחיצה אחת בכפתור עבכר יכולה מאוד לגרום לך להיות נבוך והרבה פחות כועס.
אבל ברגע לשחצתי, מיד סגרתיא ת החלון הצ'אט, מבלי לכתוב כלום ונשמתי עמוק. השם שלו היה כתוב למעלה בעיוות שאני במצאתי ממזמן. אני מחייכת אבל אז הכעס שתיעלתי חזור אליי במין בום כזה. עייני נעצמות מעצמן ואני נשענםן אחורה על הכיסא. שמתנדנד קצץ וגורם לי להרגיש חסרת ביטחון.
תמנות עולות בראשי, נוצרות על השחור של עפעפיי הסגורים. הוא. הוא נראה כול כך.. שונה. בעצם לא. ממש לא. ושוב- אני לא בטוחה. חוץ מיזה שכמה דברים התארכו אצלו (לא, לא האף. הוא לא שקרן. אני מקווה, בעצם, מה אני יודעת עליו?), הוא לא השתנה. אני מקווה. ואולי זו אני שהשתנתי? אני מקווה!
אני רואה אותו. את הפנים שלו. את החיוך שלו. את הפרצוף הלא בטוח שלו. כמה שהוא יותר גדול ממני, ואפילו בממש קצת- הוא.. מתנהג.. ממש. כמו… טוב זה מטופש, אבל בוגר. ה שפת הגוף לנו בוגרת. הוא אף פעם לא צוחקת יותר מידי. אבל הוא יודע מתי לזרום. הוא יודע מתי לשתוק ומתי לדבר. זה הוא! כן. הוא מושלם. לא בתור מושלם כמו "פרפקט" הוא לא מדהים יותר מידי. ז"א, כן הוא כן! אבל.. במיהל מושלם אני מתכוון למלא. יש בו הכול. טיפה מכול דבר. הוא מושלם ושלם.
לפעמים באמת יוצאים לו פרצופים מצחיקים, וזה מעלה על פניי חיוך, אבל לפעמיםפ הוא רציני. לפעמים אני חושבת שהוא מסתכל עליי, ואני מתחילה לפחד. מתחילים להיות לי טיקים בעיינים וידיי רועדות ואני מתרכזת ברצפה.
ואז אני מסתכלת עליו. ואני רוצה להתאבד. (אני לא אתאר אותו. אני איכשהו בעלת כבוד).
הוא אל שונה ממקדום. אולי אני התשניתי? הרי עכשיו אני מדברת איתו.. אינלי בעיה לצחוק עליו או אליו, אני מדברת איתו בחופשיות יחסית, אנחנו חזרנו לצ'וטט…
אני אוהבת אותו? אני לא? אוף.
אנמי מקוהו שזה יעבור, ואני אחזור ל.. דמות שלי. אחזור להאמין למה שהמערבולת עשתה לי בראש במשךך שנה בערך. ואני אעמוד במקומי ואגיד לכולם- והוא?
הוא ירגיש הקלה. אני? אני ארגיד כאילו אני בוגדת במישהו.
אני באמת בוגדת במישהו.
בעצמי.
בשקרים שלי.
בוגדנית שכמוני.
והוא? הוא לא שונה ממקודם.
אוף.