להיות או לא להיות פרק 1

אני פוקחת עיניים אני נמצאת בחדר אמבטיה ו… רגע מה אני עושה בחדר אמבטיה? ההורים שלי רכונים מעליי וכשאני מתעוררת הם נושמים לרווחה. אני מנסה לקום אבל כאב מפלח את הלחי השמאלית שלי…
לאט לאט כל מאורעות הלילה חוזרים אליי.
זה אבא. הוא זה שגרם ללחי ולאוזן שלי לכאוב כל כך, אבל למה? אני זוכרת כל כך מעט אבל זה מספיק כדי שארתע ממנו.
הוא יוצא מחדר האמבטיה וגם אמי, אני רוצה לצבוט את עצמי להגיד שהכל היה חלום, חלום מעצבן, סיוט שאשכח ממנו כשאתעורר… אבל זה לא יקרה… את זה אני מבינה ברגע שאני מרגישה נוזל חם זולג מהלחי שלי. אני בוכה והדם מתערבב בדמעות.
אני מתקלחת ונרדמת מאוחר יותר באותו הלילה כשהכרית שלי רטובה מדמעות.
כשאני מתעוררת השעה אחת עשרה בבוקר, אני מתפללת שאני אתעורר מסיוט אבל זה לא קורה. או שהסיוט נמשך או שאלה הם החיים שלי מעכשיו…
כל היום טלפונים אמא ואבא מבקשים שאשים קרח כדי שהשטף דם יעלם, אבל זה לא יעזור להם, אם תהיה צלקת תהיה ואני לא אנסה להסתיר אותה. כל היום אני רק צופה בסרטים, כשאמא שואלת מה אני עושה כל היום אני משקרת ואומרת שאני לומדת למבחן שיש לי מחר, אז אני חייבת ללכת לבית הספר.
בארוחת הערב האווירה מתוחה הוריי אינם מנסים לנהל שיחה מעצבנת וגם אחיי לא.
כשהארוחה נגמרת אני הולכת למיטה ונרדמת מיד כנראה שהיום הזה באמת התיש אותי למורות שלא עשיתי כלום.
אני קמה בבוקר מוקדם, לעזאזל יש לי שטף דם מכוער להסתיר, אני מורחת מלא מייק אפ ועדיין יש הבדלים בין צד ימין לצד שמאל, ועדיין רואים מעט את השטף דם, אין לי כוח לתקן אותם, חן כבר קוראת לי שצריך ללכת אז אני עפה לבית ספר כדי לא לאחר.
תמיד הייתי שקופה, אף אחד לא שם עליי חוץ מהחבורה שלי, אבל פתאום אני פופולרית כולם מקרקרים סביבי, "מעיין ממתי את מתאפרת?" "מעיין אסור להתאפר בבית ספר, איזה חלק מהתקנון לא תקף לגבייך?" ואני רק רוצה להעלם אבל הם לא מרפים, אני עונה את הדבר הראשון שעולה לי לראש "נפלתי מהמיטה באמצע הלילה והלכתי מכות עם הרצפה" אפילו אותי זה לא משכנע אבל שיהיה העיקר שהם סותמים. רק החבורה עדיין שואלים "מעיין, באמת??" "שקרנית" "נו, מעיין תספרי אנחנו החברות הכי טובות שלך"
אבל לאף אחד אני לא מתכוונת לספר…