להיות או לא להיות פרק 4

16/08/2015 587 צפיות תגובה אחת

"מה זאת אומרת לדבר עם היועצת?" שאלתי המומה
"שתלכי ותדברי איתה"היא מסבירה לי למורות שהיא יודעת שהבנתי למה היא התכוונה
"אני לא רוצה"
"את יודעת שהיא לא ממש תשאל אותך" היא אומרת לי מודעת לכך שאני שונאת יועצות
"כן אני יודעת, באיזה יום היא רוצה שאני אדבר איתה?" שאלתי מתפללת שלא בקרוב מאוד.
"יום ראשון, אם תרצי אני אבוא איתך"
"בסדר, אבל רק בגלל שאין לי ברירה, תבואי איתי אני מפחדת" הרשתי לעצמי סוף סוף להראות לה מה אני מרגישה
"בסדר" רעות מחבקת אותי חזק
אני חוזרת לכיתה מודעת לכל המבטים שעוקבים אחריי.
"מה הרב רצה ממך?" שואלת אותי חן, אבל אין לי כח להמציא עכשיו משהו אז אני אומרת לה מה שכל אחד אחר היה אומר "בהפסקה" עד אז יהיה לי מספיק זמן לחשוב על משהו.
בהפסקה אני מקללת את עצמי על חוש הטעם שלי בחברות, לא יכולתי למצוא חברה פחות חופרת?
אמרתי לה שהרב שמע ששנה שעברה, בכיתה ו' הלכתי לחידון והוא רוצה שאני אשתתף גם השנה ושאמרתי לו שאני לא רוצה.
היא נראה לי קנתה את זה כי רק היא יודעת כמה סבלתי בחידון הזה.
בשבת כשאני הולכת לסניף אני נמנעת מקשר עין עם רעות, מנסה לצחוק עם כולם מהבדיחות הלא מצחיקות שלהם ולרגע באמת שוכחת ממה שמצפה לי מחר.
כשאמא שלי מעירה אותי בבוקר אני מקווה שזה חלום ושלא יום ראשון, עדיין לא החלטתי מה אני עושה עם היועצת.
כשרעות אוספת אותי מהכיתה בתשע בבוקר אני שותקת מקשיבה לכל מה שהיא מספרת לי. הדלת של היועצת קרובה מתמיד ובפעם המיליון בחיים שלי אני רוצה להעלם.
היועצת פותחת את הדלת של החדר שלה גם מבלי שנדפוק ומתחילה לדבר כמו שרק יועצות יודעות.
"אני פסי, אני היועצת שלך ואנחנו יושבות כאן בגלל מה ששמעתי מהרב כהן שמלמד אותך בסיירת, אני רוצה שתספרי לי על זה, אם רעות מפריעה לך היא תצא"
אני מביטה ברעות רואה על הפנים שלה שאם אני מוציאה אותה הסיכויים שאשרוד שואפים לאפס. אני מנסה לדבר אבל לא מצליחה הכל שחור אצלי בראש.
"אני ומעיין נצא לרגע לשתות מים" רעות קובעת עובדה לא שואלת, אני חולה עליה.
"בסדר" ליועצת אין ממש ברירה כי אנחנו כבר בחוץ.
"מעיני, היא יודעת הרב כהן סיפר לה, צאי מהבלאק יהיה טוב" היא אומרת ואותי רק מעניין לדעת איך היא מצליחה להרגיע אותי כל הזמן.
אנחנו חוזרות "אני מבינה שהרב כהן דיבר איתך, אז לי אין מה להוסיף" אני מדברת מהר ורואה את השנאה של היועצת כלפי רעות.
"נכון, הרב כהן סיפר לי. את נחושה לא לספר לי כלום אז אני מכבדת אותך"היא אומרת ואני מגלגלת עיניים "הנה המספר שלי" היא לוקחת חתיכת נייר ומשרבטת שם משהו " בכל שעה תתקשרי"
כשאני יוצאת משם אני בורחת כל עוד נפשי בי במדרגות, שוכחת שרעות באה איתי. אני רצה לחורשה שבבית ספר ומתיישבת מתחת לאחד העצים.
אני לוקחת את הפתק עם המספר טלפון של היועצת מקמטת וזורקת אותו.
"למה אני לא מופתעת?" רעות שואלת מאחוריי ומתיישבת לידי.
"כי את יודעת שאני שונאת אותה ושונאת יועצות וכי את יודעת שכל עוד זה תלוי בי אני לא מתכוונת להתקשר אליה"
לרגע אחד האוירה נינוחה ושתינו מצחקקות אבל במהירות מרצינות.
"מה יהיה עכשיו" היא שואלת ואני מחייכת חיוך קלוש ועונה לה "עכשיו אני הולכת לחזור לשיעור אנגלית או למה שנשאר ממנו…"
"מעיין, אני שואלת ברצינות" היא באמת רצינית.
"מה עכשיו? עכשיו ממשיכים לחיות"
היא מחייכת ואני חייבת גם.
אני באמת אשתדל לחיות, לצחוק עם כולם, לחייך, לשיר, לרקוד, לבלות בקיצור לעשות חיים.
אני ממש מתכוונת לא לתת לזה להשתלט עליי, אני מאוד מקווה שאצליח…


תגובות (1)

בזמנכם החופשי, תגובות

17/08/2015 01:05
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך