לחברה הישנה שלי, שכנראה לא תחזור לעולם.

לחברתי הישנה.
אני כותבת לך את המכתב הזה במחשבה שלעולם לא תקראי אותו.
אני רוצה להגיד לך כמה דברים שלא אוכל להגיד לך במציאות.
קודם כל, אני צריכה שנייה לקחת לעצמי רגע, להיכנס לכל המחשבות האלו.
טוב, אני בסדר. אפשר להתחיל.
יצאנו לחופש, ואני חושבת על החופש בשנה שעברה, לפני שהכרנו. כל היום הייתי עם התאומות, ואני לא חושבת שזה ישתנה. אני לא רוצה לבלות אתך. אני לא רוצה להתקשר אליך, או לכתוב לך, או בכלל לחשוב עליך. אבל מי אמר שאני אקשיב לעצמי? הרי זה ברור שאני אריב עם עצמי.
בכל אופן, זוכרת את אוסף הזיכרונות שלי? אז בקיצור, ישבתי לעצמי ופשוט קראתי אותם. חיבקתי כמה מהם, שלא יחזרו. קראתי את כל הצחוקים שלנו, את כל הפחדים שלנו, את הכאב המשותף, את כל המגילות שהיית כותבת לי כשהייתי בורחת מהשיעורים למדרגות, את כל הסיפורים של שתינו. ואני שואלת את עצמי, לאן כל זה נעלם? איפה אותה ילדה שהייתה לידי כמעט כל יום במשך כל השנה האחרונה? כי זה ברור שהיא לא כאן, ושהיא לא תחזור יותר.
אותה ילדה תמימה ששאלה אותי אם כשהיא מחבקת את ידידים שלה זה נחשב לבגידה בחבר שלה. אותה ילדה תמימה שהאמינה לכל איש, גם אם הוא פגע בה כל כך, ברגע ששמעת את המילה 'סליחה', הכל נעלם. אותה הילדה שהייתה יושבת לי על הראש עד שהייתי מספרת לך את כל הבעיות שלי. אותה ילדה שהייתה בוכה כל פעם שהייתי מספרת לה עוד חלק מהעבר שלי. וזה נכון שהיינו לנו ריבים, היית מנצלת אותי בכל מיני דברים בהתחלה, אבל עברנו את זה דיי מהר, והתרגלתי למי שהיית כבר, שהיית את שלא פגעה בי, שהייתה איתי.
תמיד עזרתי לך בבעיות שלך, גם אם זה פגע בי. הייתי יושבת במשך שעות ברחוב, עם החתולים, ובוכה בשבילך. הייתי חושבת על דרכים בשביל לאסוף אותי ואותך כדי להמשיך הלאה. ואת לא היית יודעת מזה, ואני לא מבקשת הערכה או משהו, בגלל שכל פעם שהיית איתי הרגשתי שאת מודה לי.
ועכשיו, אני לא יודעת מה קרה לך. זאת אומרת, אני כן יודעת מה קרה לך, בכל זאת, זה בגללו, אבל הבנת, אני לא מבינה למה.
רבנו. בגלל שהוא לא דאג לך ואני כן. בגלל שאני הייתי כאן והוא צחק. ואת עוד איתו, נתת לו הכל מעצמך. ואת מעדיפה להיפגש איתו כל הזמן הזה, וממתי את אוהבת ימי הביניים ודם? ממתי את מספרת את הסודות שלי לאנשים מולי? ממתי את רבה איתי על זה שאמרתי שאת לא בת 17 עדיין כי נשארו לך עוד שלושה חודשים? ממתי את כותבת לי כדי להגיד לי מה קרה לך ולו? ממתי את מתקשרת אלי רק כדי לשאול אם אני יכולה להיפגש אתך כדי לחכות אתך לסיום המשמרת שלו כדי שתוכלו ללכת לאיזה נופש? ממתי כשאני מספרת לך כשדבר שמאוד משמעותי עבורי נלקח ממני, את אומרת 'אמרתי לך' ?
איפה הילדה התמימה (ממש לא במובן המיני.) שנצבה מולי בתחילת השנה?
זה מוזר, המכתב הזה, כי אני לא חושבת שמישהו כאן יבין את הפואנטה שלו.
אני רק מנסה להגיד שהתגברנו על כל כך הרבה קשיים, על אקסים משוגעים שלך, על הריבים הקיצוניים שלי עם אנשים, על העבר של שתינו, ועכשיו, אנחנו מתפרקות, בגללו, בגלל מישהו שעושה לך טוב. ואני שמחה שטוב לך, באמת, הייתי רוצה שיהיה לך טוב כל הזמן, אבל אני לא חושבת שזה מה שישמור עליך לטווח הארוך. אני הייתי כאן קודם, ואני אהיה כאן הרבה אחרי, השאלה היא האם אשאר מהנקודת מבט של 'החברה הכי טובה' או שאהיה סתם איזה מישהי שיש לה חלק חסר משמעות בחיים שלך.
אני באמת דואגת לך, את עושה החלטות אימפולסיביות שאני לא בטוחה שאני אוכל להציל אותך מכולם, ואני מקווה לטעות, אבל אני באמת מפחדת עליך.
לסיום, מה שאני רוצה להגיד לך, זה שתשמרי על עצמך, אני תמיד אהיה כאן, אני מודה לך על השנה הזאת, הבאת לי הרבה ידע בחיים, חשפת אותי לאנשים שבחיים לא חשבתי שאדבר אתם, הרגשתי שיש לי חברה שאכפת לה ממני בצורה מיוחדת, גרמת לי לכעוס ולבכות ולהתחזק, גרמת לי לראות את החיים מנקודת מבט אחרת.
אחרי הריב הראשון בגללו, לא הפסקנו לריב על כל דבר, היו לנו כמה ריבים רציניים, הכל קשור אליו, היו לנו ריבים שהתחילו משטויות והסתיימו בהתקפי עצבים ובכי. אני לא מבינה איך את מהופנטת ככה, אבל לא הייתי במצב שלך, קשה לי מאוד לנסות ולהבין את זה.
אני באמת מקווה שנתגבר על כל הקשיים שלנו. אנחנו מדברות, אנחנו מתנהגות כיאלו הכל רגיל, אבל אני לא חושבת שגם את וגם אני לא יודעות שיש כאן הרבה הסתרות, הסתרות למען שלום, אין לנו כוח לריב, לפעמים זה מרגיש שאנחנו חברות 'תועלת'. בכל אופן, אני באמת מקווה שנעבור את זה, אבל גם אם כן, אני בחיים לא אשכח איך במשך חודשים הרגשתי כל יום פחד, ודאגה, וכאב עליך, על החברות שגססה, על הכל.
את לא היחידה שנעלמה לי, אבל את עשית את זה מבחירה, ואני מאוכזבת באיזה שהוא מקום, כי את זאת שתמיד אמרה שבנים הם אחרי חברות, שאני תמיד במקום הראשון מבחינתך.
חברה ישנה שלי, אני אוהבת אותך כל כך, אני מתגעגעת אליך מאוד.