לכל מי ששונא/ת את עצמו\ה

אני אספר לכם על עצמי עד לא מזמן. הייתי בוכה כל לילה עד שהייתי נרדמת. הייתי מתעוררת בבוקר עם תחושת ריקנות. פגעתי במשפחה שלי, באנשים שאהבו אותי, ובעיקר פגעתי בעצמי. פיזית ונפשית.
וחשבתי שזה בסדר, כי זה ייגמר עוד מעט. הייתי כותבת באתר הזה כמה זה פאקינג בסדר להיות מדוכא, כמה זה חרא אבל זה פשוט מי שאני. הייתי אומרת שזה דבר שאי אפשר לשלוט בו, שאי אפשר לטפל בו. זו הייתה טעות.
העניין פה הוא לא איך אני יצאתי מדיכאון, כי לכל אחד מתאימה דרך אחרת. ולרוב עדיף לפנות לעזרה מקצועית. אני נעמדתי מול המראה והגעתי להחלטה, לומר לעצמי כל יום שאני יפה, וחכמה, ושאני בסדר. שאני פשוט בסדר. וזה עבד. אבל זה לא עובד לכולם.
וזו לא הפואנטה פה. עכשיו כשאני מסתכלת על זה בדיעבד אני רואה כמה החיים שלי היו חרא אז. כמה הייתי כמהה לאהבה ולא הצלחתי להשיגה, והייתי כותבת על זה סיפורים ושירים של דיכאון כי רציתי אהבה מכל סוג שהוא והרגשתי שאין לי כלום. שאני ריקה, חלולה.
ועכשיו המצב שונה. כי עכשיו אני מבינה שפאק איט אני די מדהימה, וזה אולי קצת נרקיסיסטי עכשיו אבל בצורה הכי בריאה שאפשר. כי לעזאזל אם מה שאני של פעם אומרת הגוף שלי פאקינג מדהים ויש לי עיניים מדהימות ושיער און פליק ואני כ ן טובה במתמטיקה (אולי האחד האחרון נתון לוויכוח).
אומרים שאי אפשר לאהוב עד שאוהבים את עצמך, ואני רוצה שתדעו שזה נכון. יש משהו באנשים שאוהבים את עצמם שגורם לאהבה להיות שונה מאהבות אחרות. זו אהבה תלותית פחות ועצמתית יותר. וזו לא חייבת להיות אהבה רומנטית זו שאני מדברת עליה עכשיו, אבל גם כזו.
אחרי שהתחלתי לאהוב את עצמי התחלתי לחוות דברים, טעויות פה ושם שהם סיפורים מצחיקים אחר כך. כי השתכרתי וככה עשיתי את ההיקי הראשון שלי. וזה קורע בדיעבד. ואם הייתי שונאת את עצמי לא היה לי את האומץ.

תכלס, מה שאני רוצה לומר פה זה שאם בא לכם אהבה, אל עצמכם, מעצמכם, מאחרים, תעבדו על עצמכם קודם. אתם יותר חשובים מכל בחור או בחורה שבא לכם עליהם. עם עצמכם אתם תקועים לנצח אז עדיף שזו תהיה חוויה מהנה, קומדיה של טעויות שמצחיקה בדיעבד אולי, אולי רומן דרמטי, אולי ספר רומנטי. פשוט תהנו.