לכתוב עליך בלעדיך – סרן עמרי טל ז"ל

עברנו דרך הדלת ביחד, היה קר,
אבל משום מה, משהו שם הרגיש כמו בית.
השארתי לך שם צעיף,
עדיין יש לך אותו במגירה, אפילו עכשיו.

שרנו ביחד במכונית, מזייפים כל הדרך.
עלי השלכת ניתקים מן העצים ועפים לקראתנו עם משב רוח נעים…
ואני עדיין יכולה לדמיין את זה, אפילו אחרי כל הזמן הזה שעבר

ואני יודעת,
הקסם הזה כבר לא פה יותר
וזה יכל באיזו מציאות אולי להיות בסדר…
אבל אני לא בסדר בכלל.

ושוב אני מדמיינת, אנחנו פה ביחד שוב
באותה הגבעה, באותו שביל עפר
אותה השקיעה
רוח נושבת קליל
הייתי שם. אני זוכרת את זה.
ואולי פשוט זוכרת את זה טוב מידי.

אלבום עם תמונות וזיכרונות כתובים על השולחן בסלון הוריך
לחיי אדומות. סמוקות – ולא מאושר. לא מהתרגשות.
היית ילד טבע, חופשי ללא חוקים – "רק קווים מנחים" כפי שנהגת לומר
ואמא שלך מספרת סיפורים עליך ועל מה היית והיא אפילו לא יודעת מי אני.
סיפרת לי רק על מחשבות העבר שלך וההווה כי העתיד הוא לא ברור
אתה לא רוצה להתיימר ולומר מה יהיה בו, כי אתה יודע שיכול להיות שלא יהיה מחר

ואני יודעת שזה עבר ואין שום דבר שאוכל עוד לעשות
ואני רוצה לשכוח אותך, או לפחות, לשכוח למה כ"כ הייתי צריכה אותך.

ושוב אני מדמיינת, אנחנו כאן שוב, כבר אמצע הלילה,
כבר אחרי השקיעה וחשוך כל כך פה בחוץ
רוקדים לצלילי הצרצרים, כי קול הטבע הוא הכי נעים.

בדרך חזרה, כמעט עברת באדום כי הסתכלת עלי
הייתי שם, ואולי אני פשוט זוכרת את זה טוב מידי.

ועוד פעם אתה קורא לי, "אני מחוץ לבית שלך יש לי המון מה לספר.."
מילים אכזריות שמתחפשות לכנות.
וכשאני רואה אותך זה שובר אותי, כמו הבטחה שלא קיימת.
אני זוכרת הכל.

הזמן לא זז, כאילו אני משותקת.
אני הולכת לבד הביתה, הצעיף שלי עדיין אצלך-
מאותו שבוע ראשון.
אמרת שהוא מזכיר לך תמימות ושהוא מריח כמוני
אתה לא יכול להיפטר ממנו כי גם אתה-
זוכר את זה יותר מידי טוב.
חשבתי שתהיה לי הזדמנות לספר לך:

העניין הוא לא שפשוט יש לי זיכרון ממש טוב
אלא שפשוט אני לא מסוגלת לשכוח.

חשבתי שאספיק לספר לך
ולמרות כל האופטימיות שהצלחת להכניס לחיים שלי.
בסוף נשארתי לבד.

.