לשיר שיר _תקראו את הרציתי להוסיף)

תשמעו את השיר תוך כדאי: http://www.youtube.com/watch?feature=endscreen&NR=1&v=EYmkVSuqRKI
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני הסולו.
אני עומד מול כולם, בפרונט.
כול חברי לשירה, לקול, לשיר העצוב והסוחף. עומדים מאחורי, שקועים בשירה, אבל מבטיהם אל גבי אמרו שהם מעודדים אותי. ושאני יכול להגיע לזה. ושזו המטרה, זה מה שאני צריך לעשות.
התחלתי לשיר, בסדר, לא מושלם כמו שהתאמנתי, אבל אחרי הכול יצא לי קול כול שהוא. הרגשתי שהאולם צוחק עליי.
לא, זו הזייה.
אני שר! אני שר טוב, כמו שלימדו אותי. את המילים, את המנגינה, את הסולו. עכשיו אני לא שומע את הקהל צוחק, הפחד לא מציף אותי, אלא תחושת עונג, כאילו אני הוא זה שמוביל את כול המקהלה אחרי. השיר העצוב בעל המנגינה המקפיאה, לזכרו קוראים לו. הרגשתי שאני רואה את הסיטואציה של זה מול עייני.כאב, עצב, דמעה, זעקה. ואני מנצח על כול זה. והזמר, השירה שבאה מהלב. לא משום מקום אחר. כאב. עצב. אכזבה. כעס עדין ומחאה.
ושיר. מאחד את כולם יחד.
גורם לזה להתחזק.
לכאב.
אבל העונג. עונג. עונג ואושר לי. להנהיג את כולם לשיר את זה. שיר קשה. שיר בעל מערבולות מרגשיות וחזקות. שלקחו אותי לכול מקום. טלטלו אותי משום למקום לשום מקום.
ואני שר. מכור לקול שלי, של כולם. להרמוניה ולמושלם.
לאלוהיות שבנו.
אנחנו שרים.
אנחנו מאושרים.
אנחנו לא שמים לב לקהל שמרותק אל כיסאותיו.
אנחנו לא שמים לב למנצח, אולי קצת.
אבל לא יותר
אנחנו שרים.
אנחנו נהנים.
אנחנו מבילים.
סוף סוך אניח לא מפחד, סוף שוף אני שר. שר ושר. מטורף מעונג. מכור כמו לסמים. רוצה עוד ועוד לא מרשה לעצמי להתנתק עד שאני מריגש שהשיר נגמר.
לא איחרתי.
בדיוק בזמן.
חייכתי.
הקהל ביקש הדרן.
למה לא?