לשפוט

מאז שהייתי קטנה רציתי דברים שאמרו לי שאני לא צריכה לרצות.

כבר מגיל 6 התחלתי לתכנן את כל הקעקועים שיהיו לי וכשהייתי אומרת ועדיין כשאני אומרת שאני רוצה להיות מקועקעת אומרים לי שאני לא צריכה לרצות את זה.

כבר מגיל 7 רציתי שיער קצר. לא, לא קארה. שיער קצר כמו שיש לבנים. כשאמרתי ועדיין כשאני אומרת שאני רוצה שיער קצר אומרים לי שאני לא צריכה לרצות את זה. הרי שיער קצר הוא לבנים.

כבר מגיל 8 רציתי ללבוש הכל שחור וככה עשיתי. כשראו אותי באה יום אחרי יום עם בגדים שחורים אמרו לי שאני צריכה ללבוש צבעים ולאהוב ורוד ושמלות כי אני בת. שאני לא צריכה להתלבש ככה.

כבר מגיל 9 הבנתי את זה שאני שונה וקיבלתי את זה. כשאמרתי שאני שונה ואני גאה בזה אמרו לי שאני לא צריכה להיות גאה בזה ושאני צריכה להתאים לסטנדרטים של החברה ולהיות נורמלית.

כבר מגיל.. לא מגיל את האמת.. מאז ומתמיד ידעתי שאני לא רוצה חבר ובזמן האחרון הבנתי את זה שאני לעולם לא ארצה חבר כי אני ארצה רק חברה. אני לא אמרתי לאף אחד ואני לא יודעת אם כי פעם אומר. שופטים אותי על הבחירות שלי ועל הדברים שאני רוצה ואני לא יודעת איך ישפטו אותי כבר על משהו שלא בחרתי. אני שומעת את חברות שלי מדברות על בנים בהתלהבות ואני מנסה לזרום איתן אבל לא מצליחה אבל כל פעם שאני עם החברים שלי ואנחנו מדברים על בנות אני מרגישה כל כך נכון.

למה אנחנו שופטים? זה איזה מנגנון דפוק שיש לכל אחד מאיתנו בראש? אין אחד בכל העולם שלא שפט מישהו על… טוב… הכל.
אני לא אומר לכם תפסיקו לשפוט כי זה לא אפשרי אבל דבר אחד אתם כן יכולים לעשות.
ללמוד פאקינג לכבד