מאניה דיפרסיה

עשן סיגריה ממלא את חלל החדר,
העשן נכנס לעיניים ושורף מעט, אני יושבת במיטה בחוסר מעשה, בוהה בחושך הכבד.
דרך התריס נכנסת קרן אור קטנה, היא לא נותנת לי כל כך תקווה,
רק מודיעה לי שעוד יום ללא שינה עבר עליי, מה שהרגיש כמו שעה נמשך יממה שלמה.
שיום כביכול התבזבז בחיי האומללים,
אבל אני יודעת שזה ישתנה, עוד שבוע או שבועיים, שעוד שבוע או שבועיים הכל יתהפך לתחושה אלוהית, כאלו אני האדם היחיד בעולם, ואני ארשה לעצמי הכל בלי מחשבה תחילה,
זה עצוב שלא מבינים מה זה, שחושבים שזה בסדר ואין מה לדאוג.
לכי תסבירי להם כמה פעמים כמעט מכרת את הבית שלך בשקל בטעות.
לכי תסבירי להם שקפצת מהמרפסת כי חשבת שאת יכולה לעוף.
או פאק, כמה שזה לא בסדר,
ושוב התלות על הכדורים גוברת, כמעט ולקחתי מנת יתר.
עוד שבוע או שבועיים עוברים, וזה שוב מתהפך בחזרה, שוב עשן סיגריה, ושוב השטן שבראש שלי מבקר ומסביר לי לאט לאט שלא צריך להישאר פה, ובראש יש את התכניות של הדבר הגדול, המוות, אבל אין טעם לקום מהמיטה.
המאניה שוב חוזרת והכל מרגיש מואר, פאק כמה שהחיים שלי מבלבלים אותי!
הדבר היחיד שמאכזב אותי כל כך, שבמאניה, שהכל 'טוב', שהתקווה חוזרת ומתחילים לתכנן תוכניות מטופשות מאי פעם.
שזה ידוע מראש שזה עניין של זמן עד שהדיפרסיה תחדור שוב.
אז מה זה משנה? המחלה מפתחת תקוות שווא.
אני לא טיפשה, אבל בעיניי אחרים אני כזו, נו טוב, ברור לי שאם הייתי רואה את עצמי גם אני הייתי חושבת ככה, הייתי משערת שאולי יש לי פיגור שכלי חמור, או שיש לי בשכל תקלה.
הרי מי לא יחשוב דבר כזה על אדם שלתקופה מאמין שהוא כוח עליון? ואז אני מרגישה אשמה שהכל קרה לי, דווקא לי.
ומנגינת התקווה נעלמת אט אט.
המאניה דיפרסיה שלי, אחד מבין השדים שלי, כי זה בחיים לא רק זה, זה כמו שביל של הפרעות נפשיות, מטיילות לעבר ראשי הפגוע,
בחיים זה לא רק זה.