מה שהיא לא העזה להגיד אף פעם

כעשרים שנה עבדתי במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. ככה אנחנו קראנו לו, העובדים. רוב האנשים קוראים למרכזי בריאות 'בתי משוגעים' וזה לא נכון כלל. חולים רבים ישבו על המיטות הללו שם, אף אחד מהם לא היה משוגע, כולם היו פצועים נפשית, ואנחנו שיקמנו אותם, ריפינו את הפצעים הנפשיים שנגרמו להם. אני חייב לציין שפצעים נפשיים גרועים בהרבה מפצעים פיזיים.

אני לא יודע למה, אבל הייתה מישהי אחת שנכנסה אל ליבי באופן די עמוק. היא לא הייתה שונה משאר הלוקים במחלות נפשיות, אך כנראה שבמובן מסויים היא כן.

שערה היה חום דבש, נפוח במקצת. עיניה היו ריקות וגופה כאילו סחב כובד רב על כתפיו. ככה זכרתי אותה, בפעם האחרונה שראיתי אותה. בפגישותינו הראשונות חיוכה קרן, עיניה הביעו סוד מסוים, היא נראתה כמעט 'נורמלית'. לא הבנתי למה היא ניסתה להתאבד, ניחשתי שזהו הסוד שאותו ניסתה להסתיר. לפעמים תהיתי למה חייה בגדו בה, היא נראתה כה עדינה, כאילו שום דבר לא יפגע בשלוותה. לאט לאט, היא הסירה את מסכותיה וסיפרה לי את סודותיה הכמוסים ביותר.

בפגישתנו האחרונה, שאלתי אותה למה היא לא ספרה לאף אחד על רצונה להתאבד. היא חייכה אלי שוב, עם אותו חיוך ממזרי.
"ממילא זה לא היה עוזר."
"לא היה עוזר?" תמהתי, "הרי היו יכולים להפגיש אותך עם פסיכולוג."
"פסיכולוג לא היה מציל אותי." היא קבעה לעצמה.
"למה לא?" שאלתי.
"אתה לא מצליח, התרופות לא עוזרות. למה שאדבר?" החלה לדבר במרץ, הרגשתי כאילו הפרעתי לשלוותה. "אתה רוצה שאגיד מה שלא העזתי להגיד אף פעם?" שאלה אותי, אך לא חיכתה לתשובה. "אני רוצה למות." ענתה לעצמה. "אני רוצה למות." עיניה הביעו הפתעה שהצליחה להוציא את צירוף המילים הזה ביחד. "שום דבר לא עוזר לי. אני סתם הרס לכולם." אמרה. "אני רוצה למות." חזרה ואמרה. "אני רוצה למות!" החלה לצעוק ולצווח. האחות הגיעה, תפסה אותה, וליוותה אותה לחדרה.

ראיתי המון מקרים כאלה, אך היא הצליחה לשבות אותי, והייתי המום וכואב שעדיין היא רוצה בזאת. כאב לי לדעת שהיא חושבת שאף אחד לא היה מקשיב, ששום דבר לא יכול לעזור.

אבל יותר כאב לי, שלא הצלחתי לתקן את נפשה הפצועה.