מה שקרה בסוף- מוקדש לפנטזי
זוכרת, שאמרתי שאני זהזהזהזה… מדורה וכול זה? (אני בכיתה, הם יושבים מאחורי אז… אני מנסה לחסוך בפרטים) אז הנה מה שקרה כשלקחתי אותו לשיחה…
~~~
לקחתי אותו לשיחה. זה היה יום בהיר, ו… כן, בהפסקה, לקחתי אותו לשיחה. הכנתי נאום שלם בשביל זה. כתבתי כמה וכמה אופציות. ובסוף בחרתי אחת, שהיא בערך ככה:
"היי,
אני מצטערת שאני לוקחת ממך את זמן ההפסקה אבל… אני חייבת להגיד לך משהו. משהו חשוב" נאנחתי במזן שאמרתי את זה. עמדנו מתחת לעץ החרוב בבית הספר. עיניו רנאו משועשעות וידעתי שהוא רצה לחזור אל החברה שלו כאן ועכשיו. נאנאחתי. זה חייב להיות מה רומתומצת.
"לא אכפת עם אתה יודע או לא, לא אכפת לי עם אתה חושב על זה או לא, אבל אני לא יכולה יותר ככה" נשנעתי על הגדר הירוקה."אני מחבבת אותך. ואני חייבת להגיד את זה…"
6בל הוא ברח לי.
אני עדיין מרגישה שזה לא נגמר.
שזה עדיין בגדר… בגדר תם ולא נשלם.
הלכתי קאפוט..
מה עושים?
תגובות (1)
OMG רק עכשיו קראתי את זה..
אני שמחה שהלכת להגיד לו, אבל ראיתי שיש עוד אחד
אז אני הולכת לקרוא את השני
=)